על שגגה שאיננה נסלחת

גם מי שאיננו חותר כלל להקים מדינת הלכה על פי חוקי התורה, עשוי למצוא בה הנחיות מוסריות הראויות לאימוץ.

פרופ' חנה כשר , ח' באלול תשע"ו

פרופ' חנה כשר
פרופ' חנה כשר
צילום: עצמי

בכתבה שפורסמה באתר ערוץ 7 בסוף השבוע שעבר מתואר ערעורו של עמיחי שמבה על שהוגש נגדו כתב אישום ("ואותי זרקו לכלבים") בעקבות פעולת לינץ'.

עמיחי שמבה טוען לשגגה כפולה: לדבריו (בדומה לאלאור עזריה) אף הוא סבור היה כי איש זה עדיין מהווה סכנה לסביבה, אך (בשונה ממקרהו של ליאור עזריה) הירוי ששכב על הארץ לא היה מחבל אלא אדם תמים. אילמלא שתי טעויות אלה, ולפניו היה מחבל מסוכן לסביבתו, היו פני הדברים שונים לחלוטין. על פי הבנתו הוא פטור מכל אשמה: הוא הרג בשוגג.  

גם מי שאיננו חותר כלל להקים מדינת הלכה על פי חוקי התורה, עשוי למצוא בה הנחיות מוסריות הראויות לאימוץ. אחת מהן דנה במעמדו של הרוצח בשגגה. במציאות בה גאולת-דם היתה רווחת ואף נסלחת, בית הדין לא היה מגן מפניה אלא במקרים בהם ההורג היה לפחות במצב הקרוי "קרוב לאונס". שכן, ההימצאות בעיר מקלט, אשר הייתה עלולה להיות ממושכת מאד, נתפסה כעונש של הגליה על העדר-הקפדה אשר גרמה למותו של אדם.

אדם שסבור כי יש משמעות ערכית להלכות אלו, עשוי ללמוד מהן את המסר הערכי הבא: הריגת אדם איננה דומה לכל מעשה אחר, בו השגגה נסלחת. גם אם מי שעשה זאת איננו בגדר רוצח גמור הראוי להיענש בכל חומר הדין, הוא איננו אמור בהכרח להיות פטור בלי כלום. ואכן, אדם אשר בלבו שביב של מצפון או יראת אלוהים אשר ברא את האדם בצלמו, מן הסתם לא יערער במקרים אלה על מידת הדין שאיננה קשה, ויראה בה מן הכפרה.

הריגת אדם נסלחת על ידי סביבתו, כאשר מתברר כי ההורג היה משוכנע לחלוטין כי לא יכול היה למנוע בדרך שונה את מותו של לפחות אדם אחר. במקרה של אלאור עזריה, מסקנת השיפוט בנושא זה עשוי לצאת לאור תוך זמן קצר. אך אדם בעל מצפון, עשוי לסלוח לעצמו רק אם יתברר לו בדיעבד כי אכן הוא לא טעה: הוא לא היה יכול מלכתחילה למנוע בדרך שונה את הצפוי.

עמיחי שמבה יודע היטב שהוא ביצע מעשה לינץ' באדם חף מפשע, אך הוא איננו חש כל רגש אשמה. ועדיין מנקרת הקושיה: האם הוא ושכמותו לא היו מקבלים על עצמם את הדין אילו היה מתברר בדיעבד כי ההרוג היה  יהודי?