לקראת ההכרעה ההיסטורית

החלטתו של ראש הממשלה אריאל שרון להיכנע לטרור ולאמץ את "מפת הדרכים" איננה אמורה להפתיע איש, לפחות לא את קוראי "לכתחילה".

מרדכי קרפל , ט"ו בסיון תשס"ג

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי
החלטתו של ראש הממשלה אריאל שרון להיכנע לטרור ולאמץ את "מפת הדרכים" איננה אמורה להפתיע איש, לפחות לא את קוראי "לכתחילה". מזה שנים מנסים אנו להסביר לציבור שהמשבר המתחולל לעינינו, הוא משבר מהותי. זהו איננו משבר של מפלגה כזו או אחרת, גם לא של מנהיג זה או אחר, אלא משבר אידיאי הפוקד את כל נושאי האידיאולוגיה הציונית והנובע ממהותה. אידיאולוגיה זו מיצתה את עצמה, ואיננה מסוגלת עוד לפתור את הבעיות הניצבות מולה. כל מנהיג שעדיין חושב במושגיה עתיד לקרוס עימה.

הציבור העניק לליכוד 40 מנדטים בבחירות האחרונות בלי קשר להצהרותיו המדיניות של שרון בדבר נכונותו להקמתה של מדינה פלשתינאית.הוא היה תומך בשרון, ובאותה מידה, גם אם היה מבטא עמדות מנוגדות לחלוטין. הציבור האמין ששרון הוא היחיד המסוגל לשאת על כתפיו הרחבות את המשבר המסובך אליו נקלעה ההוויה הישראלית בעקבות הסכמי אוסלו. עכשיו גם אשליה זו עומדת להתנדף. בקרוב עומד להתברר שאפילו שרון איננו יודע מה טוב ליהודים.

כשיראה הדבר בעליל ויתברר שכל הנהגה שאיננה מושתת על האמת האלוקית של עם ישראל, חדלת אונים ואובדת עצות היא, ייווצר החלל הריק החיוני להופעתה של אלטרנטיבה אימונית להנהגתה של מדינת ישראל ושל "שיבת ציון". עד כאן ניתוח המצב מן ההיבט האידיאי והשורשי.

הקריסה המדינית

אך ראוי לנסות להסביר מה קרה לשרון, גם במישור המדיני. כלומר, איך משתקף המשבר האידיאי הכללי, בהתנהלותו המדינית של אריאל שרון.

במלחמת יום הכיפורים, היה זה שרון, היחיד בהנהגה הצבאית של מדינת ישראל, שידע לעבור משלב הבלימה לשלב ההכרעה. עתה, מול עראפת במלחמת אוסלו, לא עמדו לו כוחותיו להכריע את האויב. לו רצה להכריע את המאבק, מדינית וגם צבאית, העם היה הולך אחריו. העם נכון היה להכרעה, אילו רק נמצאה לו ההנהגה הראויה. אלא שהחיוניות הציונית, שב-73 עוד נותרה בה מעט אמונה, ביטחון ונחישות, נמוגה לחלוטין בדורנו. שרון היה מסוגל לבלימה, אך חסר את השורשיות הרוחנית, הנפשית והאמונית , להכריע את המערכה. משלא מצא שרון כוח להנהיג את העם להכרעה הוא נאלץ לסגת, להתקפל ולהיכנע. מי שלא מתקדם , נסוג. אי אפשר לעמוד שנים במצב סטטי של בלימה.

משבר הציונות, שהתחיל אי שם בשוליים הסהרורים של השמאל הקיצוני, חייב היה להתפשט ולהגיע לא רק למרץ ולעבודה אלא גם לימין ואפילו לשרון, פסגת האקטיביזם הציוני. שרון נכנע ואימץ את עמדותיה המדיניות של רק"ח, לאמור: שתי מדינות לשני עמים.

היום שאחרי

תוכנית "מפת הדרכים" תקרוס בדיוק כפי שקרס "הסכם אוסלו" ומאותן סיבות. מובנה העמוק של האמירה ש"אין פארטנר", איננה מתמצית בעראפת האיש. אין ולא היה מעולם עם פלשתינאי, ואין בצד השני אינטרס אחד משותף, אלא ריבוי של אינטרסים מנוגדים וסותרים, המופיעים בריבוי קבוצות, אירגוני טרור, כתות איסלמיות וכנופיות, הכפופים לריבוי עוד יותר גדול של אינטרסים בין לאומיים, איסלמיים וטרוריסטיים. כל הסכם שיחתם אם ארגון אחד יטורפד (על גופותינו כמובן) על ידי כל השאר. גם שרון יקרוס כשתקרוס "מפת הדרכים" בדיוק כפי שקרה למוביליו של "הסכם אוסלו". "לשקר אין רגליים" והמציאות דוחה ומקיאה בסופו של דבר את כל החולשות, הדמיונות, הרפיונות, הפחדנות, ההססנות והשקר העצמי. מול האמת המציאותית האלוקית, שארץ ישראל ארצנו היא, תקרוסנה כל החולשות. מה יהיה המחיר וכמה זמן יארכו חבלי הלידה הקשים והכואבים, זאת קשה לנבא.

מה שכן ברור הוא שמשבר קשה זה הוא צירי לידתה של תודעה חדשה , התודעה האמונית .היא שתהווה את הבסיס להנהגת "שיבת ציון" ומדינת ישראל מכאן ולהבא. ראוי לנסות לצמצם את הנזקים ולהיאבק ב"מפת הדרכים" ככל שניתן, אך לא פחות חשוב הוא להכין את התשתית ליום שאחרי . יום בו יהיה העם פתוח למצב של "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".



מוטי קרפל הוא מחבר הספר "המהפכה האמונית" עורך הגליון "לכתחילה" ומראשי תנועת "מנהיגות יהודית".