מעיין שאינו פוסק

הרב נתנאל יוסיפון , י"ג באלול תשע"ו

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: יח"צ

במהלך שנות הגלות הארוכה, גלה עם ישראל למקומות רבים. בכל מקום שאליו הגיעו יהודים, השתדלו להקים בתי מדרש ולהצמיח תלמידי חכמים. לעיתים, בדורות מסוימים מקום אחד הפך למרכז רוחני, שהקרין על סביבתו, ואילו בדורות אחרים מקום אחר הפך למוקד רוחני.

דוגמא בולטת לכך היא עיה"ק צפת, שזכתה ובדורם של הבית יוסף והאר"י הקדוש התרכזו בה עשרות רבות של גדולי דורות, שעד היום אנו לומדים את דבריהם (למשל – האלשיך הקדוש, המבי"ט ועוד). ובדורותינו – ישיבת 'פורת יוסף' היא מוקד התורה הגדול שהצמיח את השדרה המרכזית של ההנהגה הרוחנית הספרדית (לדוגמא – הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, ורב עירנו הרב דוד שלוש). דומה שאם ברצוננו להיות שותפים להפיכת סביבתנו למקום תורה קטן או גדול, כדאי לנו להעמיק חקר בסיבות לצמיחת המרכזים הרוחניים ההיסטוריים ולשאוב מהם לקחים הנוגעים אלינו.

אם נשוב לישיבת 'פורת יוסף', וודאי זכותה של ירושלים עיר הקודש עמדה לה, אך וודאי גם סיבות נוספות. וכאן אנו מגיעים לדמותו ולסביבתו של הגדול שביוזמתו הוקמה הישיבה, ורבים מחכמיה היו תלמידיו, הלא הוא – רבנו יוסף חיים זיע"א ה'בן איש חי' (שיום פטירתו – יג' אלול). מי שיתבונן לעומק באקלים הרוחני של פורת יוסף, ובאופן הפעולה של בוגריה, ימצא קווי דמיון רבים לדרכו של ה'בן איש חי' עצמו וגדולי התורה שבסביבתו. מאקלים ומאופן פעולה זה יש לכולנו ללמוד רבות, ונמנה כמה נקודות:

א.ישיבה. מקום תורה קבוע. בגלות, היו מקומות שהסתפקו בבית המדרש השכונתי, שאליו התלקטו לומדים, שלמדו בכוחות עצמם או מפי אחד הרבנים. לא היה זה מקום תורה מסודר, ובדורות האחרונים המציאות מוכיחה שאין בכוחם של בתי מדרש אלו להעמיד הנהגה רוחנית.

בבגדד, הקים רבי עובדיה סומך (יום פטירתו – יח' אלול), רבו וגיסו של ה'בן איש חי', את ישיבת 'בית זילכה'. לראשונה, הייתה זו ישיבה גדולה ומסודרת, שהעמידה הנהגה רוחנית והצמיחה את סביבתה. (סמלי הדבר, שהרב עובדיה יוסף נקרא על שם שני הגדולים הללו – עובדיה על שם רבי עובדיה סומך, ויוסף על שם הן איש חי).

ב. הדרשות. לימוד תורה להמון. הישיבות הם מוקד הצמחת תלמידי החכמים, 'אנשי הקבע' של התורה. אך לצמיחה רוחנית, על כל העם להיות שותף בלימוד התורה. לשם כך נוצר מוסד ה'דרשה בשבתות, ואכן רבים מספרי ה'בן איש חי' הם סיכומי דרשותיו.

דרשן מופלא ונדיר היה הבן איש חי. מספרים, שאלפים היו נוהרים לדרשותיו, שארכו כ-3 שעות, ודבריו התאימו לתלמידי חכמים, נשים וילדים. בלולות היו דרשותיו מהלכה ואגדה וכל אחד מצא בהם עניין לפי רמתו, כך הפך כל העם לשותף בלימוד התורה.

אותם ימים לא היו רמקולים, ובכל זאת קולו האדיר של הרב הגיע לכל האלפים. לאחר פטירתו, עמד בנו לדרוש, והפציר בו העם שיגביה את קולו, כי לא שמעו. אמר הבן – כנראה שהשכינה דירה מתוך גרונו של אבי, כי אין בכוחי לנאום בקול רם שיגיע לאלפים.

ג. דקדוק בהלכה – הרבה עמל ה'בן איש חי' בספריו ודרשותיו להעמיד את עטרת הדקדוק בהלכה. פעם, בדרשתו הזכיר שמצווה מן המובחר ללבוש ציצית מצמר רחלים.

שני אחים סוחרי צמר, שידעו את גודל השפעתו על העם, מיהרו ומכרו את ביתם ורכשו כמות גדולה של צמר רחלים. ואכן, תוך ימים ספורים, אלפים עטו על סחורתם, והם התעשרו בעושר גדול.

ד. גובה רוחני ואהבת ישראל– מקובל אדיר היה הרב, וגם בישיבת פורת יוסף יזם שתוקם ישיבה ללימודי קבלה. גובהו הרוחני השפיע על פסיקותיו וסביבתו. ומספרים, שפעם בעת דרשתו התלהב מאד, ונדמה כנדבק בעולם העליון.

לפתע, צעקה אימו הישישה צעקות רבות, והרב הקיץ מדבקותו. לאחר מכן, אמר הרב שאימו הצילה אותו, כי רצה כבר להידבק בעולם העליון, בבחינת – 'נפשי יצאה בדברו'.

יחד עם זאת – ידע ללמד זכות על ישראל, וכשהשמיצו באוזניו קהילות יהודיות המזלזלות מצוות, גער במשמיץ שנוהג כזבובים הנחים על המכה, ולא מחפשים את הטוב.

ה. אהבת ארץ ישראל – אוהב גדול היה לארצנו הקדושה, ואת ספריו שלח להדפסה דווקא בארץ ישראל כדי שיודפסו במקום קדוש, וכדי לתת פרנסה ולחזק את העבודה העברית בארץ. כששב ממסעו לארץ, הביא עימו אבן מירושלים, אותה קבעו מתחת למזוזה בבית הכנסת, והנכנסים והיוצאים היו מנשקים גם אותה כמזוזה.

חיבת הארץ גרמה לתלמידיו לעלות לארצנו, ולהמשיך את מפעלו כאן לדורות!