שחיתות ופוליטיזציה

פרופ' משה דן , ט"ו באלול תשע"ו

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

ההחלטה להרוס 40 בתים בעמונה עד סוף השנה חושפת שחיתות ופוליטיזציה של מוסדות יסוד של המדינה.

תהליך זה הוא פשוט הונאה המגובה משפטית. ההרס הממתין לעמונה בראשות קומץ של קציני צה"ל ופקידי מדינה שלא נבחרו, שאינם מחוייבים לתת דין וחשבון לאיש, ומוטים, מסכן את העקרונות הבסיסיים של המדינה.

עמונה נבנתה בשנת 1995, בתמיכת משרד הבינוי והשיכון על גבעה לא מיושבת המשקיפה על עפרה. על זכות קיומה של עמונה ערערו תנועות שלום עכשיו ויש דין; שטענו כי הקרקעות שעליהן מוקם הישוב הן בבעלות פרטית של ערבים פלסטינים.

המנהל האזרחי – הסמכות החוקית ביהודה ושומרון – הסכים לטענה, ואליו הצטרפה ישראל. בשל כך, עמונה היא למעשה מקרה מבחן של הדמוקרטיה הישראלית.

בהתבססו על הסכמה זו, הורה בית המשפט הגבוה לצדק על הריסת הישוב.

עם זאת, עצם שאלת הבעלות על קרקע לא התבררה ולא הוכרעה על ידי בית משפט, והערבים הטוענים לבעלות לא הציגו ראיות תקפות המעידות כי הם אכן הבעלים. כך, מוצגת החלטת בג"ץ כקביעה לגופו של עניין הבעלות, בשעה שהיא אינה כזו.

בג"ץ אינו ערכאה הבודקת ראיות ככלל, והוא אינו קובע עובדות ואינו מכריע בסוגיות של בעלות על קרקע. הוא מסתמך על הטענות העובדתיות שמוגשות לו על ידי המדינה (המנהל האזרחי והפרקליטות). כל עוד המדינה אישרה כי יהודים בנו באופן בלתי חוקי על אדמה פלסטינית פרטית, ודורשת כי הבתים בעמונה ובמקומות אחרים ייהרסו, בג"ץ למעשה היה חייב להורות על הריסת היישוב.

הבעיה נובעת מכך שהאזורים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים נמצאים תחת כיבוש צבאי ולמפקד הצבאי יש סמכות בלעדית עליהם. היות שמזרח ירושלים סופחה ב-1980 ורמת הגולן ב-1981,

רצועת עזה פונתה ב-2005 ושטחי A ו B הועברו לרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו בתחילת שנות ה-90, רק שטח C של יהודה ושומרון נותר תחת שלטון צבאי.

כשלוחה של צה"ל, פועל המנהל האזרחי. כשהוקם המנהל האזרחי, ניתנה לו בין היתר הסמכות להחליט בשאלות של בעלות על קרקע, והוא בכוונה החליט להחיל את החוק הירדני היות שהאזור היה תחת הכיבוש הירדני, למרות שלא היה מחויב לעשות כן, בלי לערוך בירור משפטי של הסוגייה. זהו המצב החוקי בישראל.

המנהל האזרחי פועל כממשלה נפרדת ללא שקיפות וללא מתן דין וחשבון על תפקודו. זה בלתי דמוקרטי ובלתי צודק.

היות שלפני הכיבוש הירדני היה האזור תחת המנדט הבריטי שניתן על ידי חבר הלאומים, כלומר היה כפוף לחוק הבינלאומי, הרי שהבסיס המשפטי הנכון צריך להיות חוק המנדט. המנדט שילב את חוקי הקרקעות העותומניים שחוקקו בשנת 1858, ויזם סקרי קרקע וחילק ללא תמורה קרקעות לתושבים הערבים. הירדנים שכבשו את המקום ולא קיבלו הכרה לשלוט שם אלא משתי מדינות בלבד, המשיכו בחלוקה חופשית של קרקעות לערבים וברישום טענות לבעלות, ושינו באורח חד-צדדי את המצב המשפטי.

בעבר על קרקע שניתנה במתנה חלו הגבלות ותנאים, כגון שימוש הקרקע (הנאה) בתוך פרק זמן מסויים עד 10 שנים, בהתאם לקטגוריה של הקרקע ותשלום מיסים עליה. אם הקרקע לא היה בשימוש ולא שולמו עליה מיסים, חזרה זכות הבעלות עליה לריבון/המדינה. זכות הירושה של קרקעות אלו לא ניתנה. הירדנים שינו את החוק על ידי הקצאה לתמיד של קרקעות שניתנו במתנה, כאילו נרכשו בבעלות פרטית, לרבות מתן זכויות הורשה. הם גם ביטלו תשלום של מיסים עליהן. 

יתר על כן, לפי החוק הירדני, מכירת קרקע ליהודי נחשבת לעבירה שיש בצידה עונש מוות. מאות מתווכי קרקעות ערבים פלסטיניים נרצחו על ידי כנופיות מקומיות או נשפטו לעונשי מאסר ארוכים. תחת איום זה, מוכרים פוטנציאליים פחדו לערוך עסקאות.

כמו כן, על פי צו צבאי, רשומות רישום מקרקעין (טאבו) מוחזקות על ידי המנהל האזרחי ואינן פתוחות אוטומטית, ורק הריבון/המדינה יכול היה לאשר לעיונם של אלה שלא נכללו ברישום בתקופה הירדנית, כלומר ליהודים. לכן היה קשה ליהודים לגלות מיהם בעלי קרקעות שניתן היה לרוכשן.

  המאבק להצלת עמונה, כמו המאבק נגד פינוי היהודים מרצועת עזה וצפון השומרון, וההתנתקות חושף את הפוליטיזציה של מוסדות היסוד של המדינה – צה"ל, פרקליטות ובג"ץ. אין מדובר בשלטון החוק אלא

באכיפה שרירותית של חוקים שנוצרו על ידי פקידים ממונים, יועצים משפטיים וביורוקרטים.

דוגמה בולטת לבעייתיות של החלטות שיפוטיות הנוגעות לעמונה היא התנגדותו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט לחקיקה של הכנסת שנועדה להציל את עמונה. כפרקליט הצבאי הראשי של צה"ל בין השנים 2004 ל-2011, היה מנדלבליט אחראי להתקפה האכזרית של צה"ל על עמונה ב-2005 ,להחרבתם של מיגרון ושל בתי יהודים באזורים אחרים, והוא אחראי להכרזה כי הקרקע שעליה בנוייה עמונה היא בבעלות של ערבים. מעורבותו בנושא לקוייה בניגוד אינטרסים.

תוכניתו של מנדלבליט להרוס את עמונה ולבנות אותה מחדש במקום אחר היא מסוכנת משום שהיא מחזקת את סמכותו של המנהל האזרחי ואת המערכת הבלתי הוגנת שעל פיה נקבעת בעלות על קרקעות.

הישרדותה של עמונה היא אפוא מקרה מבחן ליכולתם של ההליך השיפוטי בישראל ולשלטון החוק להתגבר על הדיקטטורה של השלטון הצבאי. זהו מקרה מבחן לשאלה אם ממשלת ישראל תפעל בצדק ובאנושיות ותגן על זכותם של יהודים לחיות ביהודה ושומרון.

זהו מקרה מבחן לשאלה אם לנבחרים יש כוח, כלומר אם יש בכלל משמעות לתהליך החקיקה. ביסודו של דבר, זהו מקרה מבחן לדמוקרטיה הישראלית.