טוהר האדם לפני טוהר הנשק

הרב שלמה רוזנפלד , ט"ז באלול תשע"ו

הרב שלמה רוזנפלד
הרב שלמה רוזנפלד
צילום: עצמי

פרשתנו עוסק בטהרת האומה, המחנה, המשפחה והאדם. ביניהם, שתי פרשות נסמכו אחד לשני: איסור קבלת עמון ומואב לעם ישראל, וקדושת המחנה היוצא למלחמה.

הרמב"ן (כג,ט) מחדד ההבדל בין עמון למואב: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון... "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם: והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו.

משמע, שניהם היו כפויי טובה, אך העמונים יותר. אעפ''כ, נצטווינו להמשיך במידת החסד: (ז)לא תדרש שלמם...אע''פ שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם: והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם, והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל.

משמע, בחסד ד' אנו לא נוחלים ארץ הקיני הקניזי והקדמוני המיועדים לנו בעתיד, כפי שהובטחו לאברהם, בברית בין הבתרים, וכעת ניתנו לאדום אמון ומואב.

מידת החסד היא המידה היסודית שהנחיל אברהם לעם ישראל, ומי שחסר אותה לא ייכנס בתוכינו. לכן גם אברהם ביקש מאליעזר שלא יקח אשה ליצחק מבנות הכנעני אלא ממשפחתו, שהייתה בהם רבקה הגומלת חסד, אף שגדלה בבית של עבודה זרה.

גם במחנה היוצא למלחמה, נדרשת מאתנו קדושה בתחומים הבעייתיים בצבא. ברמב''ן(י): ונשמרת מכל דבר רע...כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב....מה ערוה מיוחדת, מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה...והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים:...ועל דרך הפשט, הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר שהשם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה, כי המחנה כולו כמקדש ה'.. שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הגוים.

משמע, כי גם במחנה המלחמה, המידות האישיות של קדושת האדם, בניאוף, כיסוי צאתו, גזל, אכזריות, ועוד, יקבעו את הליכת ד' עמנו.

היטיב לחדד זאת רש"ר הירש כג(טו) בתלות האומץ האישי כלפי עצמו: נצחונך תלוי בהליכת ה' בקרבך, ולפיכך נצחונך הוא נצחון מלכות ה' עלי אדמות. והליכת ה' בקרב מחנך איננה תלויה באומץ לבך כלפי חוץ אלא באומץ הלב שתכוון כלפי עצמך. עליך לפקח על עצמך ולהישמר מכל רע מוסרי, והעירום הבהמי של האדם וכל המזכיר אותו ייעלם מסביבתך, מהופעתך, ממעשיך ומדיבורך, ממחשבותיך ומהרגשתך. כי ה' איננו יוצא לפני מחנך אלא הוא מתהלך בקרב מחנך - עם כל אחד ואחד בחוגך

לכן, הראי''ה קוק במאמר הדור, ראה זכות בבני דורו הרחוקים מתורת ד', בכך שהיו להם ערכים ומידות, שעליהם ניתן להוסיף את הדעות, בהסברה נכונה.

טוהר האדם בעולם המידות האישי: באוכל, חיי אישות, ניקיון אישי, כעס, אכזריות, קודם לטוהר הנשק, ביחסו לזולת. אם יכבוש יצרו ביחס לעצמו, יעדן הדבר גם את יחסו לאחרים