צאו מירושלים!

טוביה ברוקנר , י"ח באלול תשע"ו

טוביה ברוקנר
טוביה ברוקנר
צילום: עצמי

בכל שנה עם תחילתו של חודש אלול, הרחובות מתמלאים במודעות מזמינות על סיורי סליחות מעצימים בירושלים, לקראת הימים הנוראים.

בדרך כלל הסיורים יתחילו איי שם במשכנות שאננים, ירדו לגיא בן הינום ויעלו אל עבר החומות, ימשיכו בסמטאות הרובע היהודי ויסתיימו בתפילה מרגשת בכותל ובמעגל שירי נשמה. בין לבין מנסים המשתתפים לחוש מעט מהאווירה ההיא של פעם, כשגבאי בית הכנסת היה מסתובב ברחובות וקורא לקהילתו להשכים לאמירת סליחות.

בכל שנה אנו עוברים כמעט באותו המסלול ברחובות העתיקים, אך זה מרגיש אחרת. בכל שנה אנחנו ניצבים באותה נקודת זמן ובמקום אחר בנפש. המנהג העתיק להתכונן לימים הנוראים בהם יקבע גורלנו לשנה כולה, הופך את התקופה הזו להזדמנות של חיבור, של הסתכלות פנימית ועמוקה, ובמקביל אליה – הזדמנות להסתכל קצת מסביב, לחבר את עצמו לחברה, ולהתחבר ליחד.

אף אחד לא אמר שסיור סליחות חייב להיעשות בירושלים, אבל הרגלים קשה לשנות. קשה למצוא תחליף ראוי לאווירה המיוחדת שיש בעיר הישנה, אפופת המסתורין והמורשת. אבל אם נשאל את עצמנו מה אנו מחפשים בסיורי הסליחות, אולי נמצא דווקא מטרות אחרות ומקומות נוספים לצעוד בהם. לא חסרות בארץ ערים בעלות היסטוריה ורחובות שהתהלכו בהם מנהיגינו וחכמינו ביניהן צפת, עכו, יבנה, יפו וגם קיסריה, על אף היותה עיר רומאית נכנסת לרשימה זו.

בסוף המאה ה-3 עד תחילת המאה ה-4, ישב בקיסריה האמורא רבי אבהו דקיסרין, שהיה מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. רבי אבהו כיהן כראש ישיבה בקיסריה והכניס עצמו להתמודדות לא פשוטה אך הכרחית, עם תרבויות שונות מהיהדות, תרבות רומא והמערב. כיהודי שייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית, היה צריך רבי אבהו להיות אדם מרשים אך חברותי, חכם וכשרוני וכך להגן על עמו. הוא התמודד עם שאלות קשות ומורכבות ויצר מערכת יחסים מופלאה עִם כלל העם ולא רק עם חכמיו ומנהיגיו.

בין הדברים החשובים ביותר שעשה למען אחדות העם הייתה תקנת התקיעה, אשר איחד בין מנהג ירושלים למנהג ציפורי באופן תקיעת השופר בראש השנה. קיסריה במובן זה ייצגה את האפשרות לחבר בין קצוות העם, להתמודד יחד עם אתגרי השלטון, לפגוש אחד את השני ולפעול למען מטרה משותפת. גם בימינו אפשר לראות בקיסריה את החיבור הזה במיקומה המאתגר בין ישובים בעלי רבדים סוציואקונומיים שונים, בתוך מורכבות החברה הישראלית.

בשירה המפורסם של חנה סנש "ההליכה לקיסריה" מוזכר החול שעל שפת הים בחוף קיסריה. החול שימש בקום המדינה את יישובי חומה ומגדל לחיזוק הבניה, לחיזוק המתיישבים, אבל כשהוא לבד הוא לא שווה כלום, הוא נשטף עם הים בקלות. כשמחברים חול רב אפשר לייצר עוצמה, עוצמה שלא נמדדת רק בממד הפיזי, אלא בממד הזמן. במובן זה, העוצמה של החיבור בעם והיכולת לצאת מהשגרה ולפעול להתעוררות חברתית ישראלית וחיבורים בין חלקי החברה, לקחת את הכוחות שיש בכל תרבות ולייצר את החברה הישראלית המיוחדת שלנו- קיסריה היא מקום נהדר להתחיל בו.