כבוד יהודי

מותו של הנשיא לשעבר שמעון פרס לא צריך לפתוח מחדש את הוויכוח על הסכם אוסלו. לא על אוסלו א' ולא על אוסלו ב'.

ישראל מאיר , כ"ו באלול תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

1.

מותו של הנשיא לשעבר שמעון פרס לא צריך לפתוח מחדש את הוויכוח על הסכם אוסלו. לא על אוסלו א' ולא על אוסלו ב'. שמעון פרס הפך להיות חלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי של מדינת ישראל וגם מי שלא הסכים עם דעותיו וסלד מדרכי פעולותיו (כמוני כמובן!), צריך בעת הזו לחפש את הנקודות הטובות – ויש הרבה כאלו – ביהודי שהיה ואינו עוד.

שמעון פרס כבר שנתיים לא נושא בשום תפקיד ממלכתי אלא רק "לשעבר". לשעבר ראש ממשלה, לשעבר שר ביטחון, לשעבר שר חוץ ולשעבר נשיא. ובכל זאת, האיש לא נתן לעצמו מנוחה לרגע. הוא חתר בצורה בלתי נלאית – טיסות לחו"ל, נאומים, פגישות ועוד שלל רעיונות – כדי לקדם את השלום שהוא כה האמין בו. האשליה התנפצה בפניו (ובפנינו) שוב ושוב והזיית השלום הפכה להיות נחלתם של כמעט מיעוט בחברה הישראלית (ועדיין, של רוב מוחץ בכלי התקשורת השונים).

"מרכז פרס לשלום" אותו הקים, פעיל הרבה יותר מהכור בדימונה. המרכז מפגיש בני נוער יהודים ופלסטינים כדי שיכירו האחד את השני מקרוב. בנוסף, המרכז יוזם מפגשים וירטואליים דרך הרשתות החברתיות בין יהודים מישראל לבין ערבים ממדינות שכנות במזרח התיכון. לא רק יוזם אלא גם פילנתרופ: המרכז מממן טיפולים רפואיים חינמיים לילדים פלסטינים שבתי החולים ברשות לא מצליחים לטפל בהם. פעילותו של המרכז מתקיימת בעיקר עם המדינות השכנות לנו – סוריה, לבנון, מצרים, ירדן, טוניס, אלג'יריה, לוב, עירק, טורקיה, ערב הסעודית וכמובן-כמובן, הרשות הפלשתינית שלה כה דאג.  

שמעון, מדוע אני מונה את הרשימה הארוכה והלא חשובה הזו? כי השבוע, מיד לאחר שיצאה ההודעה הרשמית על מותך (ואולי עוד לפני כן), מיהרו ראשי מדינות מרחבי העולם לאשר את השתתפותם בהלווייתו של חתן פרס נובל לשלום. אין ספק, אתה זוכה לכבוד מלכים בדרכך האחרונה – להלן רשימה חלקית: נשיא ארה"ב ברק אובמה, סגנו ג'ו ביידן, מזכיר המדינה ג'ון קרי, האפיפיור, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, מזכ"ל האו"ם, קנצלרית גרמניה, נשיאי צרפת בעבר ובהווה, ראש ממשלת בריטניה, אוסטרליה, קנדה, הולנד וכאמור, הרשימה עוד ארוכה. אולם על אף הקיבוץ הענק הזה שצפוי להיות בהלוויה, באוזניות שיחולקו למשתתפים בזמן הנאומים, יש שפה אחת שלא תצטרך להיות מתורגמת בדרכך האחרונה: ערבית.

נכון, על הלוגו של "מרכז פרס לשלום" היא כתובה באותו גודל של עברית, אבל עתה, אף מנהיג מהמדינות שאותן טיפחת לא ביקש לברר כמה עולה חדר במלון קינג דיוויד. אף אזרח פלסטיני לא הגיש בקשה לאישור כניסה לשטחי מדינת ישראל כדי לחלוק לך כבוד אחרון. גם לא מה"מתונים" שאותם כל כך רצית לחזק. לא שמעון, הם לא מעוניינים לבוא להלווייתך.

בעוד ראשי מועצת יש"ע הוציאו הודעת אבל על לכתך וכתבו כי "בשעות אלו נבחר להזכיר את תרומתו הגדולה של שמעון פרס להנחת התשתית לביטחון ישראל", סוכנות הידיעות הרשמית של הרשות הפלסטינית פרסמה הודעה בה נאמר: "פרס אחראי למותם של פלסטינים ולפשעים רבים". כן, כך הם חושבים עליך. חוסר הכרת הטוב שלהם כלפיך הוא עוול משווע, והיכולת של ראשי המתנחלים לפרגן לך היא בעיניי אצילית.

אבל בזלזול של מדינות ערב יש נקודת זכות מאוד גדולה עליך: לא היית קונצנזוס. מתנגדיך טענו כלפיך דברים איומים. "למה נתתם להם רובים?", צעקו הכרזות נגדך בשנות ה-90 ואת המילה "בוגד" שמעת יותר מפעם אחת בחייך. הקיצוניים יותר לא בחלו באמצעיים וניסו להעליל ולפברק שאימא שלך ערבייה ואתה בכלל לא יהודי. אבל שמעון, היחס של אויבינו בימים אלה כלפיך וכלפי זכרך, מזכיר לנו שוב שאתה יהודי. שאנחנו עם אחד ושחורשי רעתנו ("פרטנרים" בלע"ז) חושבים את אותו הדבר על מי שגר בגבולות 67, ועל מי שגר בגבולות 48. בעצם, הם גרמו לך כבוד גדול יותר מאשר אלו שכן טרחו ובאו. "כבוד יהודי".

בעוד שעות ספורות מנהיגי העולם יעמדו דום מעל קברך הטרי ובניך, יוני וחמי, יבקשו את הבקשה שכולנו מייחלים לה: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל". אין ספק, מותך לימד אותנו שיעור חשוב בברכת השלום. נוח בשלום ונשתדל להשאיר את מורשת השלום שלך כאן, בינינו.

2.

משום מה ה"תפוח בדבש" שבא סך הכול לתת סימן ל"שנה טובה ומתוקה", נראה לפעמים כמצוות היום של ראש השנה. זה דבר חשוב, אבל ממש לא העיקר. המצווה הראשונה במעגל השנה היא לשמוע קול שופר. על שם מצווה זו נקרא החג: "יום תרועה" (צמד המילים "ראש השנה" כלל לא מוזכר בתורה).

זה מעניין וכדאי לתת על כך את הדעת: המצווה הראשונה במעגל השנה לא מצַווה לעשות משהו. היא לא מִצווה אקטיבית. היא מצווה אותנו לשמוע משהו. לשמוע את קול השופר.

עוד מימי גן הילדים למדנו לשיר "בראש השנה תוקעים בשופר", אבל אפילו השיר המתוק הזה, לא פוגע בול בנקודה. כי בראש השנה שומעים את השופר. אפילו הבעל תוקע, שסוף סוף וודאי מצוּוה לנקוט בפעולה אקטיבית, אינו מברך "לתקוע בשופר" אלא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר".  

במעגל השנה היהודי, ישנן עוד כמה מצוות שעניינן שמיעה – לשמוע מקרא מגילה בפורים, להשמיע ולספר את סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח – ובכל זאת, הדבר המיוחד בשמיעת השופר, זה שהוא לא משמיע לנו דיבור או סיפור. אנו מצווים לשמוע איזושהי נהימה שיוצאת מהשופר. משהו פנימי שלא מתורגם למילים ובוודאי לא לסיפור. זאת המצווה הראשונה בשנה ועל שמה התורה קוראת ליום זה – "יום תרועה".

המצווה הראשונה באה ללמד אותנו כיצד עלינו לשמוע. זה נכון לא רק לקול שופר, אלא לכל קול שנמצא בסביבתנו. גם את קולו של החבר, של השכן, אנו מצווים לשמוע ואפילו כשהקול הזה לא בא לידי ביטוי דווקא במלל. כמובן, זה נכון לא רק לזולת, אלא בעיקר לעצמנו! לשמוע את הקול הפנימי שבוקע מתוכנו ורוצה לומר לנו משהו.

אמרנו ששמיעה איננה פעולה אקטיבית – כך זה בדרך כלל. אבל אפשר שהשופר בא לומר לנו כי גם בחוש השמיעה, עלינו לנקוט פעולה אקטיבית של הטיית האוזן והלב. אסור לנו לתת לדברים לחלוף ליד האוזן ולחמוק, אנחנו חייבים להטות עצמנו אליהם ולשמוע אותם טוב יותר. לתרגם אותם לסיפור. הלוואי ונזכה שהמצווה הראשונה תהדהד באוזנינו זמן רב.

שבת שלום – בינינו!

ושנה טובה לכל בית-ישראל.