המנון - סיום מאחד

מאיר גרוס , ג' בתשרי תשע"ז

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

חזרתי ממשא (!) פולין. עוד מסע. וכמו תמיד יש חידושים ועוד חיבורים. הפעם, הקבוצה - בחורי  ישיבות אור עציון וצביה אשקלון - אמצו את הרעיון שהמנון המדינה הוא הסיום של הטקס. כל טקס.

עד להמנון אפשר לשיר מה שרוצים. אבל "התקווה" היא ההמנון הנושא אותנו להמשך הדרך. היא השיר המאחד והמכנה המשותף. ואני מקווה שהרעיון הזה יתפשט וייקבע כנוהל מחייב.

שהרי הסיטואציה מביכה לפעמים.

למשל, הר הרצל, יום הזיכרון לחללי צה"ל. סיומו של הטקס הממלכתי הוא שירת התקווה. כל הציבור עומד בשקט, עמידה מתוחה. יש לא מעטים שמצטרפים לשירה. והנה, לאחר הסיומת "ארץ ציון וירושלים", נשמעת לידנו שירת "אני מאמין". קבוצה משפחתית, כמה חברים, שרים את ההמנון שלהם, המנון דורות. ופה ושם גם מישהו מצטרף. האמת, לא נורא במקרה הזה. אין כעס מסביב.

השכול המאחד מותיר גם חופש אישי. ובהר הגדול והדומע, הרגש מאפשר זאת בכבוד הדדי. מה גם שאין אפשרות לטקס פרטי לפני סיום הטקס הכללי. ואכן, ישנה אמירת קדיש פה ושם, וגם טקסים קטנים. אבל זה באמת יוצא דופן.

פולין היא הדוגמה למשהו  שונה. הרבה טקסים במשך שבוע המסע. בית ספריים, משלחתיים, וגם קבוצות גדולות יותר. ולמעשה, לא אחת מי ששומע "התקווה" בסביבתו הקרובה, מצטרף. זה המנון מאחד של כל העם באשר הוא. ובו משתתף כל הקהל הנוכח, בדרך כלל. ושם, לאחר ההמנון הלאומי המשותף לכולם, נשמע לעיתים  גם "אני מאמין". והוא  יוצר מיד הפרדה. וכך, סיומו של הטקס הממלכתי אינו ההמנון האחד, הידוע והמאחד אלא שיר- חשוב, נוגע, ומבשר לעתיד ככל שיהיה-  שהוא מגזרי לחלוטין. לא כזה שכולם מחוברים אליו. מעין שפיכת מים קרים על החום שחיבר לפני רגע.  

וזה קורה בהרבה מאוד מפגשים, אירועים, ברחבי הארץ. ואין הבדל אם זה אירוע ספורטיבי, תרבותי, הפגנה, או כל מסגרת אחרת.

נראה לי שניתן לעשות משהו פשוט מאוד. "אני מאמין" יכול להפוך לחלק מהטקס עצמו. הוא יהיה השיר האחרון שלפני ההמנון המשותף, המסיים. המנון שאחריו יש רק "תם הטקס", בלי שיר רקע של "אני מאמין". וניתן לעשות זאת גם בטקסים בית ספריים של הציבור שכולו שותף לאמונה. גם שם יש לנו המנון מאחד. רשמי. מכנה משותף. והחשוב הוא גם השדר הזה שאנו משדרים. לכולנו המנון אחד משותף.