מי בחרב ומי בחלבּ

ד"ר מרדכי קידר , ז' בתשרי תשע"ז

(צילום: דניאל רצבי)

בימים נוראים אלה העולם נדון איך יהיה עתידו בשנה שזה אך החלה, ובשמים נפתחים ספרי החיים והמתים.

בספר המתים מצוין לא רק מי ימות אלא גם איך: בחרב, בחיה, ברעב, במגיפה ובשאר מיני פורענויות, אשר הדמיון המפותח של החיה האנושית יודע להמציא. נראה שיש תרבויות העסוקות בהשמדה עצמית ובהשמדת האחרים יותר משהן מתעניינות בחיים ובאיכותם. בתרבויות אלה הכבוד, השליט, השליטה והמדינה – גם אם היא מלאכותית – חשובים יותר מחיי האוכלוסייה השלווה והשקטה שכל רצונה הוא לחיות.

מדינת סוריה נמצאת כיום בשלב גסיסה מתקדם, אבל יש ברוסיה ובסוריה מי שחושבים שתושביה, ובעיקר אלו החיים בעיר חלבּ, אינם זכאים לחיות רק משום שכמה מורדים החליטו להתמקם ברבעים המזרחיים של העיר, המאוכלסים כיום ביותר מרבע מיליון אנשים, נשים וטף. פוטין ואסד סבורים שחיי מאתיים וחמישים אלף אזרחים חשובים פחות מחיסול כמה מאות מורדים, וחשובים הרבה פחות מהקשר השלטוני בין אסד וחלבּ.

אילו היו מעוניינים באמת בפתרון הבעיה בסוריה היו מנהיגי רוסיה מניחים ליצור המלאכותי ששמו סוריה ליפול, להיכנס לספרי ההיסטוריה ולהיעלם ממפת העולם בדיוק כמו שקרה לברית המועצות, ליוגוסלביה, לצ'כוסלובקיה וקודם לכן לאימפריות העותומנית והאוסטרו-הונגרית, שכל אחת מהן הייתה צירוף לא מלוכד של קבוצות אתניות ודתיות שמעולם לא הפכו ל"עם" מאוחד ומלוכד, וזו הייתה בעיית היסוד של מדינות עבר אלה, שביום מבחן כשלה.

אילו רצו מנהיגי רוסיה באמת לפתור את בעיית סוריה היו יושבים עם האמריקנים ומדינות נוספות התומכות במורדים נגד הקצב העלווי אסד, דנים בדרכים לחסוך בחיי תושבים תוך השארת ערי סוריה כיחידות בעלות יכולת לחיות,ומגיעים למסקנה האחת והיחידה שבמזרח התיכון לא ייתכן שעלווי, הנחשב ככופר באסלאם בעיני הרוב המוסלמי של האזור, ישלוט על מוסלמים, וזו – ולא אחרת – היא בעיית היסוד של סוריה ולא מהיום, כי הבעיה הזו ממש היא אשר עמדה ברקע של מרד האחים המוסלמים נגד חאפז אלאסד, אביו של בשאר, בין השנים 1976 ו-1982, שהפיל כחמישים אלף הרוגים. המרד הנוכחי, שהחל במרץ 2010, הפיל עד כה פי עשר חללים, כחצי מיליון, ומאיים להמשיך בקציר הדמים.

רוסיה משקיעה את כל כוחה הצבאי הקונבנציונלי (בשלב זה) כדי להנשים את משטר אסד שאין לו יכולת חיים עצמאית במדינה שרוב תושביה לא רוצים לראותו כלל. בשבועיים האחרונים היא העלתה הילוך והיא – יחד עם חיל האוויר של אסד – מפציצים באופן שיטתי את רבעיה המזרחיים של חלבּ ובפרט את בתי החולים, שהמורדים הפכו אותם, את הפצועים שאין יכולת אמיתית לטפל בהם ואת צוותי הרפואה המדולדלים, למגינים אנושיים. האם המורדים פועלים על פי כללי המלחמה המקובלים? לא ולא, אך התגובה הנוראה של צבאות רוסיה וסוריה לא עומדת בשום מבחן של סבירות.

המצב בחלבּ שבו חיי מאות אלפי אזרחים נמצאים בסכנת רעב, מחלות והפצצות, הוציא אפילו את הממשל האמריקני משלוותו, שאפיינה את התנהלותו מול סוריה בחמש וחצי השנים של טבח עם. ארה"ב השעתה את השיחות עם רוסיה על עתיד סוריה, שכן שיחות אלה לא רק שלא הביאו לרגיעה בסוריה (למעט כשבוע שהחל בתשעה בספטמבר, לרגל חג הקרבן) אלא אף נתנו לרוסיה מעין הכשר להסלמת פעולותיה הצבאיות נגד אזרחי חלבּ. ארה"ב גם איימה שבתגובה על הפצצת חלבּ היא תתמוך ביתר שאת במורדים.

בתגובה העבירו הרוסים לטרטוס מערכת טילים S-300 נגד מטוסים ונגד טילי שיוט, בטענה שמערכת זו איננה התקפית אלא נועדה להגן על הנמל הצבאי בטרטוס. ממי בדיוק? למורדים אין מטוסים. הטווח של טילים אלו הוא מאתיים קילומטר, וברור שהכוונה בהצבתם בטרטוס היא לכסות את כל שטחה האווירי של צפון מערב סוריה, כולל לאד'קיה וחלבּ, למקרה שמטוסים "מערביים" יפעלו באוויר נגד הפצצות של מטוסים של אסד, או חו"ח של פוטין.

צעד נוסף שנקטה רוסיה הוא הפסקת השיחות עם ארה"ב שתכליתן לצמצם את מלאי הפלוטוניום של שתי המדינות. לפלוטוניום אין שום שימוש למעט שימוש צבאי, וצמצום הדדי של הכמויות שכל מדינה מחזיקה אמור לצמצם את סכנת מלחמה גרעינית בין שתי מעצמות העל. הפסקת השיחות היא איתות משמעותי מצד רוסיה על כוונתה לעשות שרירים אמיתים מול ארה"ב.

מנגד, מעלה ארה"ב הילוך בעניין הסנקציות הכלכליות על רוסיה, שהחלו לפני מספר שנים בעקבות הפלישה לאוקראינה וסיפוח חצי האי קרים לרוסיה. בנוסף קיימים חשדות בקרב האמריקנים שרוסיה מעורבת בפרויקט הגרעיני של צפון קוראה, שלאחרונה פיצצה מתקן גרעיני בניגוד להחלטות מועצת הביטחון, כמו שהיא מעורבת גם בתעשיית הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, שלא נכללו בהסכם הגרעין שסוכם לפני שנה, והשאירו את העניין פתוח להחלטות עצמאיות של איראן.

לכן נראה שסוגיית הפצצת חלבּ היא רק הקש ששבר את גב הגמל האמריקני, מעשה אחד יותר מידיי של רוסיה, שארה"ב של שלהי כהונתו של אובמה אינה יכולה להכיל משתי סיבות עיקריות: האחת היא אובמה עצמו שאיננו מסכים שבמשמרת שלו יקופל הדגל האמריקני במזרח התיכון והאזור ייפול כולו לתוך אזור ההשפעה הרוסי, שכן מצב כזה עלול להציג את ארה"ב כמפסידנית, שסולקה מהאזור בבושת פנים. האמריקנים, למרות אי רצונם להילחם, יודעים מה זו השפלה, ומתנגדים לה בכל מאודם.

הסיבה השנייה היא הבחירות המתקרבות: אובמה וקלינטון יודעים שתבוסה אמריקנית במזרח התיכון תעמיד את הממשל הדמוקרטי – של אובמה כיום ושל קלינטון, אם תיבחר – במצב גרוע מאוד מבחינתו של הבוחר האמריקני, שגם הוא אינו רוצה להילחם אבל גם איננו מסכים להיות מגורש בבושת פנים מאזור נוסף על אוקראינה שפוטין החליט להשתלט עליו. גירוש ארה"ב ישחק לידיו של טראמפ ועלול להעביר את הנשיאות לידיים רפובליקאיות.

לכן הממשל האמריקני עומד בימים אלה בפני דילמה לא פשוטה: איך לגרום להפסקת חיסול חלבּ ולסיום כהונתו של בשאר אסד, רוצח ההמונים, מבלי להישאב למערכה הצבאית בסוריה ומבלי להיכנע לתכתיבים של פוטין בעניין השלטון העתידי בסוריה, כשעניין סוריה חבוק ותפוס בעניינים אחרים כמו אוקראינה, צפון קוראה, איראן, הפלוטוניום והסנקציות הכלכליות. מצב זה הוא מעגל מוצק מידיי שקשה עד מאוד לרבע אותו באמצעים דיפלומטיים כשצד אחד מפעיל כוח מסיבי בעוד הצד האחר עושה כל שביכולתו להימנע משימוש בכוח.

תולדות היחסים הבינלאומיים לא יודעים לספר על מצבים דומים בין מעצמות, שכן המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות התבססה על איום אמין הדדי, שווה ערך, בהשמדה טוטאלית, כשנשיאי ארה"ב דיברו ופעלו (דוגמה: מלחמות קוריאה ווייטנאם) בנחישות ובפעלתנות צבאית ברורה והחלטית. כיום ההתמודדות היא בין מעצמה גלובלית המשתמשת בכוחה ללא מעצורים לסייע לבעלי בריתה למען האינטרסים שלה מול מעצמה שהחלטה לא להשתמש בכוחה ואף להפקיר חלק מבעלי בריתה.

מנהיגי ארה"ב גם רואים את ההרס בסוריה ויודעים מי יידרש לסייע בשיקום ההריסות. יש להם די דאגות כלכליות בחצר הפנימית שלהם, והם אינם רוצים להיות מי שישלם עבור שיקום סוריה רק בגלל שהם תמכו באלו שמרדו באסד. אבל זה שיקול עתידי, והבעיה כרגע היא רבע מיליון אזרחים סוריים בחלבּ שכל רצונם הוא לשרוד. רוסיה – בטוחה בעצמה ובצדקת דרכה – הורסת את סוריה ללא חשבון, והעיר וושינגטון נבוכה.

מצב לא מאוזן זה איננו מוכר מהעבר, ולכן אינני מסכים למה שכותבים כיום חלק מהאנליסטים בדבר שובה של המלחמה הקרה. אנחנו נמצאים במצב שונה לחלוטין, כזה שלא ניתן להסבירו במונחים הלקוחים ממילון הפוליטיקה הבינלאומית של ימי המלחמה הקרה.

האם אנחנו שומעים את תופי מלחמת גוג ומגוג? אינני יודע כי אני לא נביא ולא בן נביא. עם זאת המצב מדאיג, שכן אנחנו כאן בישראל גרים בסביבה משברית, שעד עתה ניהלה את ענייניה בעצמה, ואילו בימים אלו היא הופכת לזירת התגוששות בין מעצמות עולמיות כשלאחת מהן יש שאיפות להגמוניה גלובלית והאחרת מחפשת איך לצאת מהאזור תוך מיזעור הנזקים לעצמה ולאזור. קשה מאוד – אם בכלל אפשר – לגשר בין שני דפוסי חשיבה והתנהגות של שתי מעצמות, והיעדרו של גשר כזה עלול לדרדר את האזור למצב שכולם יפסידו ממנו.

חתימה טובה לכולנו.