ההצגה נגמרת

ישראל מאיר , ט' בתשרי תשע"ז

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

ישנו סיפור חסידי ידוע, על חסיד שכל השנה עובד עבודת כפיים, כשבגדיו מלוכלכים וגופו אינו נקי. פעם בשנה, בתקופת החגים, הוא נוסע לרבי שלו. לצורך כך הוא פושט את בגדיו, מתנקה היטב ולובש בגדי חסיד הדורים.

מראהו כמראה חסיד מרשים וכלל לא ניכר עליו שום לכלוך. לאחר כמה שנים שבהן נהג כך בבואו אל רבו, הרגיש החסיד בעיה מצפונית עם הנהגה זו והחליט שלא עוד – עליו לספר לרב'ה מיהו באמת: "רבי, זה הכול הצגה", אמר לו בכנות ובכאב. "כל השנה אני בכלל לא נראה ככה. בגדיי מלוכלכים ואיני ראוי להימנות עם חסידיך". השיב לו הרבי: "חסידי האהוב, כאן יש רק אמת. כל השנה אתה לובש בגדי תחפושת. איך שאתה מתלבש ומתנהג אצלי, זוהי הזהות האמתית שלך. ירבו חסידים כמותך".

אצלנו, עבודת יום הכיפורים מסתכמת בצום, נעלי בית, בגדים לבנים וכמובן תפילה. את הדבר האמתי, עבודת היום שנעשתה בבית המקדש, כהן גדול שנכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים – ובמקביל, לקיחת השעיר יחד עם כל העוונות שלנו לעזאזל המדברה – לצערנו עדיין אין לנו. אנו מזכירים את זה אומנם בתפילה, אך רחוקים מלהרגיש על מה הייתה ההתרגשות הגדולה בבית המקדש ביום הזה.

במשנה כתוב: "שני שעירי יום הכפורים, מצוותן שיהיו שניהן שווין, במראה ובקומה ובדמים – ובלקיחתן כאחד'' (יומא ו, א). לוקחים שני שעירים שהם סוג של תאומים זהים, קונים אותם יחד, ואחר כך, במהלך יום הכיפורים בא הגורל ומפריד ביניהם הפרדה שאין כדוגמתה. האחד, מזים את דמו על בדי הארון בתוך קודש הקודשים – הכי פנימה שאפשר. והשני, זה שנראה בדיוק כמוהו, הולך לעזאזל שנמצא מחוץ לירושלים.

זה לא נתפס. עד לפני יום הם הסתובבו יחד. נראו בדיוק אותו דבר. פתאום מגיע יום הכיפורים ואומר לנו שהאחד קודש קודשים והשני לעזאזל? מה קורה פה?

ההסבר לכך נמצא בתשובתו של הרבי לחסיד המהורהר. העבודה שנעשית ביום הכיפורים בשני השעירים, היא אחת. הדם שמוזה על בדי הארון, הוא הדם שלנו. הפנימיות שלנו. השעיר שנזרק במדבר יחד עם שערותיו וכל "בגדיו", הוא החיצוניות שלנו. מה שקורה ביום הקדוש הזה הוא בירור: מי אנחנו באמת. גם אם כל השנה העוונות נראים חלק בלתי נפרד מאתנו, מסתובבים אתנו ואנו כביכול גדלים יחד, מגיע היום הקדוש ביותר בשנה ומפסיק את ההצגה. מציג את האמת לאמיתה! פנימיותנו, דמנו, שייכים לקודש הקודשים. יתר הדברים, גם אם הם דומים לנו ונראים כחלק בלתי נפרד מאתנו, "שילכו לעזאזל"!

ארגון "קרוב ללב" פועל ליצירת מפגשים בין דתיים לחילונים בעיקר סביב חגי ישראל. אחד הדברים המיוחדים בארגון הזה, הוא שהפעילות ברובה אינה מיועדת למפגשים רחוקים מעבר לים או מחוץ לעיר, אלא דווקא בבית פנימה. בתוך השכונה ולפעמים אף בתוך הבניין. מתנדבי "קרוב ללב" אינם נדרשים לנסוע לשום מקום. כל שעליהם לעשות הוא לחצות את הכביש, או את חדר המדרגות, ולהקיש על דלת השכן שגר ממול. השכן אותו אנו פוגשים מידי יום וחוץ מהנהון קל או שתיקה רועמת בנסיעה קצרה במעלית, אין לנו דבר וחצי דבר עמו.

אחד המבצעים היותר מרגשים של הארגון החשוב הזה נקרא "מבצע שופר". בערב ראש השנה מקבלים רכזי הארגון הפזורים ברחבי הארץ מפה מסודרת של כל גינות העיר או מקומות מרכזיים נוספים בהם אולי נמצא יהודי שטרם קיים (כלומר, שמע) את מצוות היום. בזמן אמת, שום אמצעי טכנולוגי לא עומד לרשות המשתתפים במבצע. רק הלב, והשופר. שני האמצעיים העוצמתיים הללו מייצרים אין ספור סיפורים מרגשים ומופלאים על עם ישראל. הייתה לי הזכות להיחשף לכמה מן ה"משובים" שכתבו הפעילים לאחר ראש השנה ולגלות מאות סיפורים שלרוב נשמעים כאילו אירעו בתקופת הבעל שם טוב ותלמידיו. אבל לא, הם אירעו בתקופה האחרונה. לא במז'יבוז או בברדיצ'ב, אלא כאן בערי ישראל.

הנה סיפור אחד שסיפר חיים כהן ממגדל העמק:

"אחד היסודות של הראי"ה קוק ב'אורות התשובה' הוא שגם אדם חוטא, אם הוא חש הרגשה רעה עם מעשיו, זו כבר מדרגה ראשונה של התנוצצות התשובה. במהלך ראש השנה האחרון במגדל העמק, ראיתי בחוש את אמיתת דברי הרב קוק זצ"ל. מעשה שהיה כך היה: נתקלנו בבחור שיצא מביתו. פנינו אליו והצענו לו לברך ולקיים את מצוות היום. מגדל העמק זו עיירה מסורתית, קל לעניין את הציבור בדברים כאלו. ובכל זאת, הוא סירב. העזנו לנדנד טיפה ושאלנו אותו: 'למה לא?'. תשובתו הפתיעה אותנו לגמרי: 'אני עוד רגע נכנס לרכב ונוסע בחג, אני לא ראוי לשמוע שופר'... התפעלנו מאוד מהכנות בה הציג את תשובתו. ניסינו להסביר לו שאין (לכאורה) קשר בין הדברים. עבירה איננה רצון השם, אבל היא לא סיבה שיפסיד את קיום המצווה החשובה והקלה לביצוע.

הוא הסכים אתנו אך אמר שהוא לא מסוגל. 'בעיניי זה חילול שופר אם אשמע אותו עכשיו ואחר כך אסע ברכב', טען. לא וויתרנו. היה ברור לנו שיש פה נשמה יהודית גבוהה. הסברנו לו שהיצר הרע עושה עליו 'סיבוב' ומשכנע אותו שהוא לגמרי בידיים שלו ושהוא לא יכול לעשות שום דבר אחר שהיצר הטוב רוצה. בסוף הוא השתכנע, אבל בתנאי אחד: 'בלי ברכה! ברכה ברור שאסור לי לומר'.

הסירוב שלו רק 'הדליק' אותנו. הרגשנו שאנו נמצאים בסצנה שלקוחה מחייו של סנגורם של ישראל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. כמעט ותקענו לו בלי ברכה, אך לפתע יצא מהבית חבר שלו וזרק לעברו: 'אחי, מה נסגר איתך? מה אתה כזה כבד? מציעים לך מצווה, תעשה מה שצריך, תשמע כמה תקיעות ותמשיך'. הסגנון הפשוט הזה שכנע אותו יותר מההסברים העמוקים שלנו. הוא נטל כיפה, בירך והמשיך לדרכו. הסיפור הזה הותיר עליי רושם עז. התפללתי לבורא העולם שגם אנחנו נלמד ממנו לעשות את מה שאנחנו כן עושים, אך ורק לשמו יתברך".      

גמר חתימה טובה!