האם צוקרברג ממציא דת חדשה?

הפעם לא הלכתי לבית כנסת או לישיבה, אלא לאוהל מאולתר, שהוקם כמה שעות לפני יום כיפור ופורק כמה שעות אחריו. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"ג בתשרי תשע"ז

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

את תפילות יום כיפור התפללתי השנה ברחוב, באוהל גדול, באמצע שדרה. ממש מתחת לבית שלנו הוקם "בית כנסת פתוח" של חב"ד.

אז הפעם לא הלכתי לבית כנסת או לישיבה, אלא לאוהל מאולתר, שהוקם כמה שעות לפני יום כיפור ופורק כמה שעות אחריו. במוצאי הצום ביררתי: חב"ד הקימה השנה כמעט מאה אוהלים כאלה ברחבי הארץ, וערכה תפילות גם במתנ"סים, ואפילו באולם כדורסל ובלובי של קניון. הסיבה להקמת האוהלים או להסבת מקומות ציבוריים לבתי תפילה בחגים היא כפולה: גם טכנית, בגלל חוסר מקום בבתי הכנסת הקיימים, שהופכים קטנים מדיי, אבל זו גם הזדמנות להביא עד הבית את התפילה לציבור שלא יגיע מיוזמתו לבית הכנסת.

זה בדיוק מה שקרה באוהל שלנו: בשעת תפילת נעילה היו שם כל סוגי הכיפות, הג'ינסים, המגבעות, החליפות, הגוונים בשיער, הקעקועים, הילדים, הכלבים, הבימבות והבמבות. חלק עוצמים עיניים בדבקות ובכוונה, חלק עומדים בלי סידור ביד, חלק מראים לפרצופים החדשים באיזה עמוד בסידור החזן נמצא.

זה קורה לא רק במרכזי הערים אלא גם בקיבוצים – שם אחראים למהפכה שני ארגונים, "צהר" ו"איילת השחר". קבוצות של מתנדבים מטעמם יוצאות בשנים האחרונות לערוך מניינים בתקופת החגים, ונתקלות בהיענות שיא. רובי המרשלג, כתב ערוץ 1 בצפון, בדק מה קרה השנה, למשל, במועצה האזורית גליל עליון. ובכן, ב-25 מבין 29 הקיבוצים במועצה התקיימו תפילות, או בבית כנסת שכבר קיים במקום, או במבנה שהוסב לצורך כך. רק בארבעה קיבוצים במועצה לא היה מניין ביום כיפור.

עוד מעט סוכות. נהוג לדבר בחג הזה על ארבעת המינים, כלומר על האחדות בין הסוגים השונים שיש בעם ישראל שמתאגדים יחד. אני ראיתי את ארבעת המינים האלה יחד כבר ביום כיפור.

2.

"תסתכלי על התמונה המפורסמת של מרק צוקרברג הולך ליד אנשים שחובשים משקפי מציאות מדומה, שלא שמים לב שהוא לידם", כתב לי קורא, בעקבות הטור הקודם שעסק בשעבוד לסלולרי. "תסתכלי עליו ותראי שוב יהודי שממציא דת חדשה. כבר היו לנו כמוהו בהיסטוריה. מה שכתבת בשבוע שעבר על הסלולרי עסק בהתמכרות בלבד, אבל יש כאן סיפור עמוק הרבה יותר. בעתיד לא נראה אדם שמכור לסלולרי, אלא אדם שהופך לסלולרי. אנחנו על מסלול מהיר של הפיכה של בני האדם לרובוטים, לקראת עולם שיתפקד ללא יצורי אנוש. בקרוב נהיה כל כך מחוברים עד שנהיה מנותקים לגמרי".

האם לשם באמת האנושות הולכת? ומה יש ליהדות לומר על כך? האם שמעתם רב או איש רוח עוסק בכך? מעטים כותבים על הסוגיה. אחד מהם הוא החוקר נדב ברמן-שיפמן מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שטוען שזו אכן המשימה הדחופה ביותר על סדר היום היהודי. "היהדות מאמינה שהאדם הוא נזר הבריאה, ושהגוף האנושי הוא קדוש. זו המורשת שהנחלנו לעולם. לכן אנחנו חייבים להציל את העולם מהעובדה שהאדם הופך לביוני", הוא אמר לי השבוע. "האם אנחנו מסכימים בעיניים פקוחות להכלאה הצפויה בין האדם למכונה? לרגע שבו מכונות נבונות יותר ייקחו מבני האדם את השליטה על העולם?".

לדבריו, לא שמנו לב שהדת החדשה בחיינו – דת השדרוג – עתידה לשדרג לבסוף גם אותנו עצמנו. אדם לא משודרג ייחשב לתת אדם. אז מה יש לנו לומר על הפירוק המתקרב של המין האנושי? הרי ידענו תמיד להתמודד עם תרבויות ואתגרים ולשמור על ייחודנו, גם כשכל העולם נסחף לרעיונות חדשים ומלהיבים, שלעתים התבררו ככוזבים. פעמים רבות ידענו להיות סכר בפני אלילות – כבר בימים שהיא הייתה הטרנד הכי לוהט. למה מול הסחף החדש אנחנו שותקים? הרי הטכנולוגיה היא לא דבר ניטרלי. טכנולוגיה היא אידיאולוגיה בפני עצמה. אם המאה הקרובה תנסה לנוון את הממד החברתי של האנושות ולהפוך אותנו ליצורים מהונדסים לגמרי, מה יקרה לחופש הבחירה שלנו? לאחריות? לשיחה האנושית? ומה יהיה על התורה, המצוות, התפילה, הקהילה? האם עם שרוצה להיות "אור לגויים" לא אמור להציב אלטרנטיבה?

ברמן-שיפמן מציע לשים לב: לא כל "טכנולוגיה חכמה" היא חכמה. צריך להבדיל בין כזו שמשרתת את האדם, לבין כזו שבאה לקעקע את אנושיותו. הנה דוגמה אחת רעה: הוא כותב בחרדה על הכוונה להכניס משקפי מציאות מדומה לבתי הספר, במטרה להפוך את האדם לאוטומטי, במקום לגרום לו לדיבור, חשיבה ופעילות אנושית. "עתידם של ילדינו מוטל בספק גדול", הוא אומר. "זו לא סתם התמכרות למסך, אלא התמזגות שלנו עם הבינה המלאכותית. זה יוביל למניפולציות ישירות של המוח, לניתוק בין גוף לנפש, לניוון היחסים החברתיים. גם כך נוער מתבגר נוטה לאסקפיזם ול'חיים בסרט'. האם בית הספר הוא לא המקום שצריך לחבר אותו למציאות, לזולת, לחיי חברה? האם משקפיים כאלה לא יוסיפו עוד ניכור וקהות חושים? אפשר לחטוף בחילה מעצם המחשבה על כיתה של זומביםשיושבים עם המשקפיים האלו על הפנים,  במקום להביט איש אל רעהו ולשוחח. ובכלל, למה לצאת לטיולים? בואו נושיב את התלמידים ונשים להם במשקפי מציאות מדומה טיול להרי ירושלים".

3.

יום חמישי בבוקר, שוק ארבעת המינים, ירושלים. מאות ילדים ומבוגרים בודקים בדקדקנות אתרוגים ולולבים. האם המוכרים והקונים שסביבי הם גם התשובה לשאלות הטכנולוגיות הקשות האלה? כמה זה לא שגרתי בימינו להריח אתרוג, להסתכל מקרוב על הדס, לולב וערבה, להחזיק מסמר ופטיש, לתלות קישוטים, להסתכל על האדמה ועל השמיים. חג הסוכות אמור להוציא אותנו מהבית החוצה, אבל בדורנו הוא גם מוציא אותנו מהמסך אל הסכך. הסוכה הפשוטה בחיק הטבע היא תשובת מחץ לניסיון להפוך אותנו לרובוטים. ובסופו של דבר – תשאלו את הילדים שלכם – היא גם הגאדג'ט הכי מגניב.