סוכות ושמחת חסידים

לזכרו של ידידי ורעי הקדוש הרב הלל ליברמן הי"ד

ד"ר מיכאל בן-ארי , כ"ג בתשרי תשע"ז

מיכאל בן ארי
מיכאל בן ארי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

שכונת בית ישראל שבירושלים, היא שכונה אנמית המובלעת לה בין שתי שכונות אחיות. מעליה שכונת הבוכרים, המתהדרת בבנייני פאר מראשית המאה הקודמת ובמשפחות האצולה הבוכרית. ומצדה האחר, במורד הגבעה, מתחברת השכונה לשכונת בתי אונגרין.

בתי אונגרין והנושקת לה מאה שערים, הן שכונות של בתי מדרש, של חבלי כביסה אין סופיים הנמתחים מעל בורות מים אטומים, וגרמי מדרגות תלויים על בלימה. ניכר בהם באלו, ששיני הזמן חידדו את המראה שלהם. לו בוניה קמים היו מקבריהם, היו מוצאים את דרכם בנקל, גם בעלטה.

לשכונות אלו התוודעתי היטב, בשנות מגורי בשכונה המתווכת - בית ישראל. במרחק של פסיעות אחדות, ניתן לטעום מהכל, מהישן ומהחדש, מבית המדרש ההומה של הרב אלבז ומשולחנם של חצרות האדמורי"ם. ברדיוס בלתי אפשרי מצופפות כמה וכמה חצרות חסידים, קרלין וסמוכה לה קרלין סטולין, לא הרחק בליבה של בתי אונגרין בית המדרש של ר' אהרלך ובסמוך עם חציית הכביש הצר, ממוקם בית המדרש הברסלבי. בין לבין מסתתרות חצרות חסידים אזוטריות, כשמול כל אלו מוצבת בגאון, כמעט בהתרסה, ישיבת מיר הליטאית.

התגוררתי בחצר ירושלמית טיפוסית, המחשלת את דייריה ומגבשת ביניהם על כרחם. בלילות המושלגים, פילסנו את דרכנו לשירותים שבחצר עם מגב, בתפילה חרישית שלא נחליק. המטבחים הקטנטנים שמוקמו אף הם בחצר הבית, שיוו לחצר את אופייה המשותף, בבליל ריחות, טעימות ושיחות חצר.

השקט המאפיין את השכונה, מופר בה דרך קבע אחת לשנה ולמשך כמה ימים, נכון יותר, לומר לילות. בלילות אלו כשעשיתי ניסיונות נואשים להירדם בסוכה, למדתי על בשרי את דברי ריב"ח בירושלמי (סוכה ה ב): "כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר".

התזמורות שבחצרות החסידים לא חסות על הדיירים האומללים. הדי התופים ושאר כלי השיר, מכים את בתי האבן ומרעידים את דפנות הסוכות. מי שמבקש למצוא מנוחה אחר יום עמל, נאלץ להתהפך על משכבו עד השעות הקטנות של הלילה. 'המצטער פטור מן הסוכה', ואמנם לא פעם מצאתי את עצמי נמלט אל מאחורי קירות האבן העבים, שיגנו עלי מהדי הרמקולים האימתניים. לעיתים הייתי מתפייס, מטפס ונדחק אל מוקדי הרעש. אז כשעמדו רגלי במרכז השמחה, זה כבר לא היה רעש, ריקודי הדבקות, סוחפים גם את הצופה מן הצד.

כשמרכז בית המדרש מתפנה לטובת ילדי ה'חידר' (הקינדרעלך), נשפכת על המקום מעין נהרה. הקטנטנים מקושטים בפאותיהם ובכובעי החג - מעין קסקט שחור וחגיגי, סובבים את המלמד (הרבי). כמה התקנאתי בו במלמד, המרקיד את תלמידיו, ילדיו, בהתלהבות ובסדר מופתי מלא חן. את האהבה שהורעפה מהמלמד לקטנטניו ובחזרה, ניתן היה למשש. כשנדמו הקולות שבתי אל סוכתי והם אל סוכתם, אני אל מחיצתי והם אל מחיצתם. הזרות ששרתה ביני לבין השכונות שבמורד, נדמה ששבה למקומה. מאז ביליתי באין ספור סוגים של 'שמחת בית השואבה', גם כשנסחפתי אל השמחה, את הטעם ההוא כבר לא טעמתי.

הזיכרון ההמוני

שורשיו של מנהג זה, שנפוץ עתה בכל בית מדרש המכבד את עצמו, נעוצים בימים שהמקדש היה על תלו והמוני עולי רגלים מילאו את העיר. נראה, שמכל האירועים שאירעו במקדש, אין עוד אירוע הזוכה לתיעוד כה מפורט וססגוני. המשנה והתוספתא, התלמודים ומדרשי האגדה, מתארים צדדים שונים של אירועי שמחת בית השואבה, שנכרכו אחר עבודת 'ניסוך המים'. האחד מתאר את סוג הריקודים, המנגנים, כלי הנגינה, טקסי התפילה והשירה, האחר את פרטי הנתונים הטכניים של עמודי התאורה והדלקתם, השלישי את ההשפעה הרוחנית של השמחה, והרביעי מספר כיצד נצלו הנשים הירושלמיות, את האור שעלה משם, כדי לברור חיטים.

העובדה שמדובר במספר מסורות מקבילות, המציירות זוויות שונות של אותו אירוע, מלמדות שמדובר באירוע המוני, שנחקק בזיכרון ההיסטורי הלאומי, כאירוע מעצב (=מכונן).

אם נבקש, נוכל למצוא קווי דמיון בין זכרונו של אירוע זה לכל אירוע גדול ורב משתתפים. כל מפגש כזה, מותיר את חותמו בזיכרון משתתפיו. את עובדי הבמה, הסדרנים, התאורנים ואיכות הסאונד והתאורה, היחס בין האולם ליציעים, כמו גם את אופי משתתפי האירוע - הצופים הפסיביים לעומת האקטיביים, שחקני המשנה, הניצבים ועוד. כל משתתף שב הביתה כשבזיכרונו נחקקו פרטים אחדים מתוך המכלול, על פי נטיית ליבו. לו נשמע את עדותם של עשרה, מהמוני השבים, מקברו של ר' נחמן באומן, אין כל סיכוי שנקבל עדות אחידה. ברוב המקרים נקבל קטעי ידיעות, המסייעים להרכבתה של תמונת האירוע כפסיפס. אף על פי כן לכל אירוע מסוג זה ישנו רגע בלתי נשכח, אמירה או אקט דרמתי של גיבורי האירוע, מסוג הדברים שלא ניתן לפספס, שלא ניתן לשכוח. בשונה משאר הפרטים, הפרט הזה נחקק אצל כל משתתפי האירוע, רגע זה מהווה את חוד השדרה של הזיכרון.

מי התחיל 

אף שכשמדובר בשמחת בית השואבה, מדובר באירוע מעצב, קשה לברר היכן היא נקודת ההתחלה, מי עיצב אותו? מי היזם שהותיר את חותמו לאלפי שנים? אם נחפש בתנ"ך כולו לא נוכל למצוא ולו רמז לקיומו של מנהג זה בימי בית ראשון. 

מנהג זה שכל כולו באישון לילה, מלמד שבינו לעבודת המקדש אין ולא כלום. שערי העזרה ננעלו לפנות ערב, הגפת הדלתות סימנה את סיומו של יום העבודה במקדש. כהנים ולוויים הוצבו בעמדות השמירה החשוכות, ולבאי המקדש כמו נאמר: זהו, הולכים הביתה, פנה היום, ניפגש מחר עם שחר.
אחת העדויות מלמדת שבמשך שנים, טולטלה השמחה ממקום למקום, עד שנקבע מקומה בעזרת הנשים. המנהג הלילי בחצרות המקדש, הוא ללא ספק אירוע חריג לחלוטין, אירוע שפרץ את סדרי המקדש. פריצת סדרים שבשלב מסויים אף הביאה לשינויים במבנה ההנדסי של עזרת הנשים והצבתם של יציעים על כתליה.

יתירה מזו, השם 'בית השואבה' עצמו, אינו ברור כל צרכו. האם קשור הוא לניסוך המים, לשאיבת רוח הקודש, או שמא יש כאן קשר אטימולוגי לשביבי האש שנזרקו אל על, באקרובטיקה ששולבה בריקודי השמחה (מן המינוח 'שובא' שבערבית הסורית).

פרופ' ש' ספראי המנוח שעסק בעניין זה, רואה באש את עיקר העניין, ונוטה לראות קשר בין 'בית השואבה' ללפידים ושביבי אש, כדבריו (העליה לרגל, 193): "נסכים על-כרחנו כי הבולט בשמחה זו הוא מדורות האש אשר הדליקו בחצרות המקדש ואבוקות האור שהשתמשו בהן למרבה השמחה".

אך לטעמי, תפקידם של האש והלפידים בחשכת הלילה הוא נלווה ונדרש ולכן הוא משני, בשום אופן אין מדובר בגורם המניע.

אם נשוב ונעיין במסורות הזיכרון, אם נבקש לאתר מה מרכז השמחה ומה נלווה לה, נוכל לאתר להערכתי, את נקודת ההתחלה, את היזמים, אלו שראשיתם היתה מצער ואחריתם בהמוני עם.

העובדה שהביטוי 'חסידים ואנשי מעשה', חוזר ומופיע בכל אחת מהמסורות שסביב השמחה, מלמדת על אותו 'רגע בלתי נשכח' של האירוע, אותו גורם, שסביבו הכל קיים ובלעדיו אין ולא כלום.

אם נבקש לצייר את התהליך שמראשית לאחרית, מנקודת ההתחלה עד התיאור הססגוני המתואר במקורות, נראה בקבוצה האזוטרית הזו, את הגרעין המייסד של האירוע, שכל כולו תואם, לאופיים, להשקפת עולמם, ואורח חייהם.

סיום עבודת המקדש עם ערב, שאמור היה לשלוח את האנשים הביתה, מצא מספר אנשים שלא רצו ללכת, שלא יכלו להיפרד. השינה לא עניינה אותם, הם לא רצו לשוב אל המולת הרחוב ולשגרת היום יום, גם אם מדובר בלילה ובכורח לתת מנוחה לגוף היגע. עם הגפת שערי העזרה, נותרו הם בעזרת הנשים, סמוכים וצובאים על דלתות העזרה הנעולות.

לדידם, 'אל נורא עלילה', זמין גם לאחר שעת הנעילה. השהות הלילית של אנשים בעלי שיעור קומה, לוותה מן הסתם בתפילות, בפרקי תהילים ובשירי הלל, והכל מתוך שמחה הנתבעת מבאי המקדש, ובמיוחד מאלו שתביעות הגוף היו מהם והלאה. שמעם של המוזרים השוהים בעזרת הנשים בלילות החג, הוא שהביא את המעגלים הנספחים, את הצופים הפסיביים והאקטיביים, אלו סחפו את הכליזמרים הלוויים, שגררו עימם את ראשי הקהל - חכמי ישראל, ובהם הלל הזקן, רשב"ג ואחרים. נמצא שקבוצה זו המכונה 'חסידים ואנשי מעשה', לא היו רק מרכזה של השמחה וחלק ממנה, אלא הם הם שיזמו אותה. הם אפוא, היוו את הגרעין המייסד, זה שסחף אחריו את ההמון הפסיבי. אין ספק התמונה הסופית, אינה דומה בכלום לנקודת ההתחלה. דבקים וסביבם מנגנים, וסביבם קהל שהולך ומתגבר, עד שמוזרוּת וחריגוּת של קבוצה שולית, תופסים מקום מרכזי בשמחת החג ובסדרי החג. 

לוח הזמנים הגדוש של עולי הרגלים שמילא עד כה את כל שעות היום, גלש מעתה עמוק עמוק אל תוך הלילה. עדותו האלמותית של רבי יהושע בן חנניה, שחי בשלהי ימי הבית ושימש במקדש עם אחיו הלוויים, משקפת כיצד נהפכו הסדרים. המבנה הספרותי של העדות, הבנוי מפתיח אחיד (=אנאפורה) ומצביע על מעין שגרה מחזורית, נשבר כשהוא מגיע לפסגת התיאור, כמי שרוצה להראות שכל מה שהיה עד כה – עבודת הקורבנות, הוא בשביל מה שיתחולל 'מכאן ואילך' – שמחת בית השואבה. מבלי משים נהפכו היוצרות, העיקר הפך לתפל והתפל לעיקר (בבלי, סוכה נג):
 "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו.
כיצד?
שעה ראשונה - תמיד של שחר,
משם - לתפלה,
משם - לקרבן מוסף,
משם - לתפלת המוספין,
משם - לבית המדרש,
משם - לאכילה ושתיה,
משם - לתפלת המנחה,
משם - לתמיד של בין הערבים,
מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה"

טלטלות

אמירות מפורשות ורמיזות מלמדות, שהאירוע ספג טלטלות שייתכן שאף איימו על עצם קיומו. החשש מפני בעיות של צניעות באירועים המוניים, לא שייך רק להפגנות של נאמני ארץ ישראל. ערבוב וקלות ראש במקום המקדש, הביאו לעימות מתמשך, בין נשים שביקשו להיות שותפות בחוויה, לבין דרישות ההפרדה שבין נשים לגברים, וכפי שמתארת הברייתא בבבלי (סוכה נ"א ע"ב):
שלב א: "...תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש,
שלב ב: התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש.
שלב ג: התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה". 

דחיקתו של האירוע מעזרת הנשים לחצר הר הבית, ומחצר הר הבית שוב אל עזרת הנשים, הסתיים בפתרון יצירתי, אפילו נועז. לולא היה מדובר בלחץ עממי עצום, ספק אם האירוע הוולונטרי נשאר היה על כנו. לו היו נתקלים בבעיה דומה בזמנים אחרים, היתה עולה ההצעה האולטימטיבית להשאיר את הנשים במטבח, ולתת לגברים לעסוק בענייני תפילה. אך מסתבר שבשעה ההיא איש לא העז לעמוד בלחץ ובזעם הנשים. את מבוקשן להישאר בלב השמחה ובמחיצת הגברים הן השיגו בדרכן, ותביעת הצניעות רבצה לפתחם של הפרנסים. ההסדר אליו הגיעו לאחר פתרונות שכשלו, תבע את שינוי המבנה של עזרת הנשים, בבניית הגזוזטראות שהקיפו את עזרת הנשים בשלוש מצלעותיו.

עימותים

המתח סביב שותפות הנשים לא היה היחיד. העובדה שקבוצה שולית, שקראה תגר על הזרם המרכזי של חכמי ישראל, עמדה במרכז האירוע, גרמה לחששות בקרב חכמי ישראל. אלו לא ראו בעין יפה את פריצת הסדרים ואת המעמד המשודרג של קבוצת החסידים, משהו שיכול להזכיר את הפולמוס סביב אירועי 'אומן – ראש השנה'. 

נדמה לי להעיז ולפרש את דברי הלל הזקן בהקשר זה (בבלי, סוכה נג):
"תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן".

כמי שרוצה לומר שריקודים וניגונים ללא תורה, ללא חכמי ישראל, אין בהם ולא כלום. חץ דומה שנשלח לכיוונם של החסידים טמון באמירה: 'לא עם הארץ – חסיד', הרוצה לשוב ולהגדיר את ההיררכיה הנכונה.

ממערכת היחסים שבין שמעון בן שטח לחוני המעגל המכונה בין היתר 'חסיד אחד', ניתן ללמוד על היחס האמביוולנטי של לחכמים לזרם זה. מורת רוח מחד ומאידך חוסר אונים והתפייסות. הדברים מקופלים בתגובתו של שמעון בן שטח למעשה הורדת הגשמים של חוני המעגל. רבי שמעון בן שטח שייצג בדמותו את שורת הדין הנוקשה והרציונלי, התקשה לקבל מעשים משונים של התניות ואיומים על הקב"ה, דוגמת אלו של חוני המעגל. אך בחוסר אונים הוא מודה, שיש אנשים כדוגמתו של חוני שנמצאים במחיצה אחרת, היוצאת משורת הרציונל ההלכתי וההגותי אל מקום אחר, (משנה, תענית ג ח):

"... אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ...".
בתקופה מאוחרת יותר מוצאים אנו הכרה של חכמי ישראל ביתרונם של קבוצת החסידים, בהסברו המעניין של ריב"ז לאשתו (בבלי, ברכות לד): 
"מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים - וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך". 

מחוץ לשורת ההיגיון

בסופו של דבר, החשש מהסחף החסידי הוא חשש שווא. החסידות של ימי בית שני לא הסתיימה בחוויות רגשיות בלבד. החסידים תבעו מעצמם אורח חיים של בטול עצמי מוחלט, בממונם ובגופם. 

על ביטול היחס לרכושם הפרטי, מלמדת הגדרת החסיד במשנת אבות (ה י): "... שלי שלך ושלך שלך חסיד ...". דמותו החסידית של חנינא בן דוסא, היא אב טיפוס של הסתפקות במועט שבמועט (בבלי, ברכות יז): "כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

ממקורות רבים ניתן ללמוד ששיעור הדבקות בקרב החסידים, היה כזה שהביא אותם גם להקרבה אישית ממשית. בהקשר זה מוצאים אנו את הביטוי 'משנת חסידים', זו התובעת מהאדם להתנהג בחסידות ולהקריב את חייו אף במקום בו ההלכה לא דורשת זו. הגדרה זו נמצאה בעניין הסגרתו של אדם בשם עולה בן קושר, שהמלכות הרומית בקשה את נפשו. האומלל נמלט על נפשו אל העיר לוד בתקווה למצוא מחסה אצל בני עמו, אך שם הוא שודל על ידי רבי יהושע בר לוי, להסגיר את עצמו לרומאים, בטענה: 'מוטב דלקטול ההוא גברא ולא ליענשו ציבורא על ידיה', זאת אומרת עדיף שימות אחד שנדרש ע"י המלכות, כדי שלא כל הציבור יענש בגללו. המדרש מספר שבעקבות ההסגרה הזאת שנעשתה על פי הדין, רבי יהושע בן לוי סופג תוכחה קשה ומנומקת מאליהו הנביא שהיה רגיל להתגלות אליו (בראשית רבה צד):

"...הוה קא משתעי אליהו בהדיה, כיון דעבד הכי לא אתא לגביה, צם עלוי תלתין יומי ואתחזי ליה, אמר ליה מאי טעמא אפגר מר, אמר ליה וכי חבר אני למוסרות, אמר ליה ולא מתניתא היא סיעה של בני אדם וכו', אמ' וכי משנת חסידים היא??? ...".

בתרגום חופשי: ריב"ל היה רגיל לגילוי של אליהו הנביא, אך כיוון שנהג באופן זה, לא נגלה לו. צם ריב"ל שלושים יום והתגלה לו, שאל ריב"ל על סיבת ביטול המפגש ביניהם. השיב לו אליהו: האם אני חבר לאלה שמוסרים יהודים להריגה?! הסביר ריב"ל שנהג על פי הדין, אך דבריו נדחים שאמנם זוהי ההלכה, אך אין זו משנת חסידים.

מסתבר שחסידות היא לא רק עניין של ריקודי דבקות, היא אורח חיים תובעני, שיחידי סגולה דבקים בה. אלו נמצאים לעיתים מחוץ לשורת ההלכה, ולעיתים גם מחוץ לשורת ההיגיון המקובלת.

ההצטרפות של המוני העם לשמחת החסידים בחג הסוכות, היא מעין חסידות של רגע. אין לבטל את ההשפעה הרוחנית שיש למעמדים מסוג זה, אך גם אין להפריז בהם. עשרות אלפי העולים לקברו של ר' נחמן, לא ממלאים את היערות בהתבודדויות ליליות. גם אלפי התרמילאים השרים 'אחד מי יודע', בבית חב"ד שבקטמנדו לא נעשים חסידי חב"ד. זה קל ונחמד להיסחף לאירועים חד פעמיים, זה מותיר חותם, אך רק אצל יחידים נחשפת אותה נשמה חסידית, זו שכל אורחות חייה הם דבקות, הנראית לאדם הנורמטיבי, שונוּת ומוזרוּת.

טלית מוכתמת בדם

בשבת תשובה של לפני שש עשרה שנים, יצא הרב הלל ליברמן הי"ד מהישוב אלון מורה לכיוון קבר יוסף בשכם. השמועה ששמע על הפקרת ציון הקבר לפורעים, גרמה לו לסערת נפש. בבוקרו של יום השבת, שם פעמיו אל קבר יוסף ללא ליווי וללא נשק. בדרכו נרצח ע"י הפראים וגופתו העטופה בטלית הושלכה, ונמצאה לאחר כיומיים.

בהקדמת הספר 'אהבת הארץ', שיצא לזכרו ובו רוכזו חידושי תורה שלו, הקדימו חבריו:

"...אהבת ארץ ישראל היתה אצלו לעיקר שהכל תלוי בו. ובתוך ארץ ישראל – מקום מיוחד היה לו לר' הלל לאהבת ציון יוסף הצדיק, שם היה מרבה להתפלל וללמוד, ולשם היה גם משקיף מחלון ביתו אשר באלון – מורה".

ליווינו אותו למנוחת עולמים בצלע ההר, אל מול שכם וציון יוסף הצדיק. המעשה שלו הכה הדים, רבים הרימו גבה, חצופים יותר הטילו בו אשמה. הכרתי את הלל מיום עלותו ארצה, כבר אז הבנתי שאין כל בריה עומדת במחיצתו, באור פניו. כל הליכותיו בתמימות, בחן ובהתלהבות של קדושה. מעין מה שהזכרנו מאותם חסידים ראשונים, שדבקותם ביטלה את כל ישותם. אלו שהן כבנים לפני המקום ומשנתם משנת חסידים.