אוי, הדיונות, הדיונות...

ד"ר מרדכי קידר , כ"ה בתשרי תשע"ז

(צילום: דניאל רצבי)

לפני יותר משנתיים, באמצע אוגוסט 2014, סיימתי את מאמרי השבועי במשפט הבא:

"נדנדת המזרח התיכון מראה היום עוצמה לציר סעודיה-מצרים, אך כלל לא ברור אם קואליציה זו תמשיך לכוון את המזרח התיכון בעוד שנה או שנתיים. אסור לישראל להתפתות ולעצב את עתידה וביטחונה על קונסטלציה זמנית, טובה ככל שתהיה. ישראל חייבת לפעול על בסיס תכנון ארוך טווח המתרכז בישראל ובנכסיה הטריטוריאליים ולא בבריתות המשתנות של דיונות המזרח התיכון."

למרבה הצער, ישראלים ואחרים רבים מדברים בשנתיים האחרונות על החשיבות ליצור ברית בין ישראל ו"קואליציית המדינות הסוניות המתונות" – מצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות והרש"פ – שכולן מאוחדות נגד האיום האיראני ונגד מדינת האסלאם המאיימת על שלומם ויציבותם של מוסדות השלטון בהן. יש אפילו מי שמאשימים את ממשלת ישראל על שלא השכילה לנצל את המצב הנוכחי במזרח התיכון כדי להגיע לשלום עם העולם הערבי והאסלאמי על בסיס תכנית השלום של סעודיה שאומצה על ידי הליגה הערבית.

מרכז "הקואליציה" הסונית היה שיתוף הפעולה ההדוק בין מצרים וסעודיה, שהתחיל כאשר המלך עבדאללה תמך בכל ליבו הרחב וידו הפתוחה בגנרל סיסי שסילק ביולי 2013 את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, בניגוד גמור לרצון הממשל האמריקני ומדינות אירופה. המיליארדים הסעודיים הצילו את מצרים מפשיטת רגל, ושיתוף הפעולה בין המדינות כלל אפילו כוח מצרי שסייע לסעודים במלחמתם נגד האיראנים והחות'ים בתימן.

אלא שמאז ועד היום הדיונות – שעליהן נבנתה "הקואליציה" – זזו והרוח הצפונית המגיעה משדות המערכה של סוריה טרפה את כל הקלפים שעליהם הימרו אותם דוברים. כיום המצב בין מצרים וסעודיה רחוק מאוד משיתוף פעולה, ומצרים נמצאת כיום בקשרים עזים דווקא עם אויביה של סעודיה, ובראשם איראן. כיצד קרה המהפך?

התשובה ברורה: המצב בסוריה בשנתיים האחרונות, ובמיוחד המעורבות הרוסית, המערכה על חלבּ וההחלטות על סוריה במועצת הביטחון שמצרים היא חברה בה בשנה הנוכחית. היחס לאסד מקטב את עמדות כל המדינות המעורבות בסוריה: רוסיה, איראן, עיראק וחיזבאללה תומכות באסד לא רק בפן הפוליטי אלא גם משתתפות באופן פעיל בלחימה. לולא המעורבות הזו היה אסד נופל מזמן. מנגד פועלות המדינות המתנגדות לאסד – סעודיה, תורכיה וחלק מהאמירויות – באופן פוליטי ומממנות, מחמשות ומאמנות את ארגוני המורדים בו.

מה שהטה את כף מאזני המלחמה בסוריה לצידו של אסד היתה המעורבות הצבאית הרוסית ההולכת ומתגברת במהלך השנה האחרונה. ניתן לומר בביטחון שרוסיה היא כיום המשענת העיקרית של צבא אסד, בעיקר באוויר, וחלק גדול של הצי הרוסי, חמוש בטילים ומתוגבר בנושאת מטוסים, מרוכז מול חופי סוריה. מערכות ההגנה האווירית שרוסיה פרסה בחוף הסורי מאיימות על הפעילות האווירית של מדינות אחרות, ארה"ב, ישראל ותורכיה.

רוסיה פועלת ללא מגבלות חוקיות או מוסריות, ומפציצה ללא רחם שכונות מאוכלסות בתושבים הנאלצים לשמש מגינים אנושיים למורדים, אלה שסעודיה תומכת בהם, בעיקר ברבעים המזרחיים של חלבּ.

בזירה הפוליטית הצליחה רוסיה לאלץ את ארדואן לחדול מלסייע למורדים והוא היום מרוכז בפעילות נגד הכורדים של סוריה כדי שאלה לא יקימו מדינה עצמאית שתאיים על היציבות בתורכיה. סיסי, מאז שתפס את השלטון במצרים ביולי 2013 עמד בפני הדילמה במי לתמוך, באסד או במתנגדיו האסלאמיסטים, האחים האידאולוגיים של מתנגדי סיסי בסיני ולאורך הנילוס.

כל עוד היה סיסי תלוי בסעודיה מבחינה פוליטית וכספית הוא נמנע מתמיכה פומבית באסד, אבל המעורבות הרוסית הישירה והמסיבית בסוריה גרמה לו לחשב מחדש את המסלול. הוא הבין שאסד יצליח בסופו של דבר להתגבר על מתנגדיו, סעודיה תיכשל במלחמתה נגד אסד ולכן סיסי החליט להמר על הסוס המנצח. הוא נטש את סעודיה, חצה את הקווים, ובראייתו אסד יכול להישאר בשלטון בכל הסדר עתידי. גם פרישת ארה"ב מענייני סוריה שכנעה את סיסי שבעל הבית החדש של המזרח התיכון הוא רוסיה וחבריה האיראנים, ולכן כדאי לו להצטרף לקבוצה המצליחה ולנטוש את הקבוצה המפסידה.

בהצבעה במועצת הביטחון ב-8 באוקטובר נקט הנציג המצרי עמדה התומכת בהצעת ההחלטה הרוסית, נגד ההצעה הסעודית. בתגובה אמר נציג סעודיה באו"ם שתמיכת מצרים ברוסיה היא "דבר מעציב", והסעודים עצרו משלוח נפט למצרים והטילו מגבלות על טיסות חברת התעופה המצרית לסעודיה. המשטרה המצרית הסירה מחסומי בטון שהגנו על השגרירות הסעודית בקהיר בטענה שבמקום נחפרת מנהרת תנועה, והשגריר הסעודי עזב את קהיר וחזר לסעודיה. סיסי הכריז בטקס צבאי ש"מצרים לא תשתחווה אלא לאללה", כלומר לא לאף אדם או מדינה, ברמז לסעודיה. לתקשורת התגלגלה ידיעה שקצין בכיר לשעבר בצבא מצרים מכר סירות סיור לחות'ים בתימן, אלו שאיראן תומכת בהם וסעודיה מנסה לחסלם. כל ההידרדרות הזו ביחסי שתי המדינות אירעה תוך חמישה ימים, בין 8 ו-13 באוקטובר.

מנגד, היחסים בין מצרים ורוסיה מתהדקים בשנה האחרונה למורת רוחם של הסעודים, ושיתוף הפעולה בין סיסי ופוטין מגיע גם לתחום הצבאי: מצרים רוכשת נשק רוסי, עורכת תמרונים עם צבא רוסיה ורוסיה מסייעת למצרים לבנות כור גרעיני.

הרשות הפלסטינית

גם הרשות הפלסטינית צורפה לרשימת מדינות "הקואליציה הסונית המתונה" שעימה – כך טענו רבים – על ישראל להגיע לשלום. אלא שמתברר שגם הרשות הזו עומדת על כרעי תרנגולת. התמונה שהתרגלנו אליה בעשר השנים האחרונות היא של פיצול טריטוריאלי ופוליטי, רצועת עזה היא מדינת חמאס ואילו ערביי יהודה ושומרון מאוהבים באש"ף.

ואז בא החודש האחרון והוכיח שהחלום על אש"ף אינו מתאים למציאות. הארגון הזה מפולג בין תומכי מחמוד עבאס ובין תומכי מוחמד דחלאן, והשסע הזה חופף ומגביר שסע אחר, בין תושבי הערים ובין תושבי מחנות הפליטים.

במהלך השנה האחרונה, ובפרט במהלך החודש הנוכחי, פרצו אירועים אלימים בין התושבים ובין כוחות הביטחון של הרשות, המתייחסים לאוכלוסייה באכזריות ובאלימות שכמותה ראינו לאורך שנים רבות בעולם הערבי לפני ש"האביב הערבי" פרץ את מחסומי האכזריות. הסיבה פשוטה: ארגוני הביטחון מבוססים על אנשים שאינם ילידי המקום אלא כאלה שיובאו מתוניסיה, ולכן תושבי המקום לא רואים בהם ארגונים לגיטימיים.

מה שקורה כיום ברשות הפלסטינית נכנס תחת הכותרת של היערכות הגופים הציבוריים והפוליטיים ליום שאחרי מחמוד עבאס: תנועת חמאס צוברת תומכים ונשק כדי להשתלט על יהודה ושומרון, והפחד ממנה בקרב תומכי אש"ף גורם להם לחפש אדם צעיר, נמרץ ויריב מוכח לתנועת חמאס. מוחמד דחלאן מתאים כמעט לחלוטין לתפקיד זה, אלא שהוא נתקל בהתנגדות עזה מצד מחמוד עבאס ותומכיו.

האם אש"ף יישאר ארגון אחד בעתיד? קשה להתנבא, אבל הדינמיקה המזרח תיכונית מנציחה סכסוכים ומעמיקה אותם, ולכן ניתן להניח שהמחלוקת תחסל את אש"ף בדיוק כפי שהמאבק עם חמאס חיסל את חלום המדינה הפלסטינית האחת עוד לפני שהמדינה הזו נוסדה.

ההתפתחויות בתוך אש"ף מוכיחות שוב שהפתרון היחיד שניתן להשיגו עם הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון הוא פתרון האמירויות שתקומנה בערי יו"ש ושתתבססנה על החמולות המקומיות. כדי להקים אותן יש להביא את הרשות להתפרקות ועל חורבותיה יש להקים שבע אמירויות נפרדות בערי יו"ש: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית.

החמולה – שיש מי שקורא לה שבט – היא הגוף היציב, המוצק והאמין ביותר במציאות הסוציולוגית של המזרח התיכון, ורק עליה ניתן להקים ולקיים גוף מדיני לגיטימי ויציב לאורך ימים ושנים רבות. מדינות נוסח המערב, הבנויות על דיונות של חלומות ונעות לפי מצב הרוח, מביאות את יושביהן אל האבדון, ראה סוריה, לוב, עיראק ותימן.

גם קואליציות מזרח תיכוניות בנויות על דיונות, ואני שב ומזהיר את מקבלי ההחלטות בישראל ומחוצה לה מפני התאהבות במצב כוכבים כפי שהוא היום, מפני בניית מדיניות ארוכת טווח המסתמכת על "קואליציות" מזרח תיכוניות ובמיוחד מפני תשלום במטבע קשה – ובפרט שטחי מולדת – תמורת נייר רק מפני שכתובה עליו המילה "שלום".

רק להדגים: יש לישראל הסכם שלום עם ירדן מאז 1994, אבל זה לא מונע ממדינה מלאכותית זו – שלא היה לה שום קיום לפני 1921 – לקדם באונסקו החלטה המערערת על הקשר בין העם היהודי וירושלים, קשר הקיים כבר יותר מ-3000 שנה. האם זה שלום? האם ישראל קראה לשגריר ירדן כדי לקבול בפניו על פעילות מדינתו באונסקו?

ועם "קואליציה" כזו רוצים שישראל תרגיש נוח?