זמן להעביר ערוץ

לא הדמוקרטיה בסכנה, אלא הבושה. בעיסוק האובססיבי של נתניהו בתאגיד השידור.

ד"ר יועז הנדל , ל' בתשרי תשע"ז

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

נקודת האל חזור נחצתה. אי־אפשר לשלוט בתקשורת, אי־אפשר להכתיב לציבור מה לחשוב וגם לא לסגור בפניו שחיתויות, התנהגות לא מוסרית ונהנתנות של נבחרי ציבור.

התקשורת חופשית כמו שלא הייתה מעולם. כל אחד יכול להיות מלך הפובליציסטיקה, לשפוך ביוב של מילים על המקלדת או יצירת מופת. כל פוסט יכול להגיע למאות אלפי בני אדם, אין צנזורה ואין מגבלות מלבד העניין.

התקשורת היא מושג מוטעה, שפופרת של טלפון ישן שאליה מתחבר טלפון מחוגים או אייפון 7. אין גוף אחיד. הרי מה לי ולרוגל אלפר או גדעון לוי במרחב התקשורת, ומה בין "יתד נאמן" ו"המבשר" ל"בלייזר"? כלום. יש אמצעי תקשורת שונים, עיתונאים שונים ואינטרסים שונים בכל מילה ושורה.

זו בדיוק הסיבה שכדאי לשים את המאבק על תאגיד השידור החדש במקום הראוי לו. הדמוקרטיה הישראלית שרדה עם רייטינג נמוך של "מבט", והיא תשרוד גם עם יעשו קומבינה אחרת על חשבון תאגיד השידור החדש. מגיני הדמוקרטיה הנלהבים יכולים לנוח. לא על זה הוויכוח. נתניהו יכול למנות את כל ילדיו לעיתונאים ראשיים, ועדיין התקשורת תהיה חופשית. הוא יכול למנות רק את מקורביו – הגדרה שזוכה לניפוח תמידי – ועדיין הביקורת עליו תושמע. אם זה מאבק של בני האור מול בני החושך, הרי שהוא נמצא רק בראשם של נתניהו ומתנגדיו החריפים.

לא הדמוקרטיה בסכנה, אלא הבושה. בעיסוק האובססיבי של נתניהו בתאגיד השידור, שהחל בתמיכה שלו ברפורמה – הראויה – לעשות סדר ברשות השידור הישנה,

דרך הצהרה של הנגבי שנתניהו לא מתעניין בנושא ועד הדיבורים על בחירות בגלל תאגיד השידור, יש ליקוי מאורות גדול. העיסוק בתוכנית תחקירים תיאורטית, בבדיקת הרקע של כל עיתונאי, הלנו הוא או לצרנו (וכן, צריך תקשורת ציבורית שבה יש קולות מגוונים), הזגזוג בהחלטות שעולות מיליארדי שקלים כאילו מחליפים וילון בחדר הישיבות והסיאוב נוסח מפא"י בימים הזחוחים והרעים שלה – אלה ראויים להתנגדות חריפה.

ואולי הגרוע מכל הוא הפיכת הפוליטיקה הישראלית לתוכנית ריאליטי טפלה. יש הרי לישראל כל כך הרבה אתגרים שעליהם שווה להישכב על הגדר, עיקר ולא טפל.

ממשלה עם אידיאולוגיה לאומית הייתה יכולה להתאבד עכשיו על חוק הלאום, שחשוב לדורות הבאים, על חוקה למדינה, ולהפוך את ישראל ליציבה יותר מבחינה משפטית. ממשלה לאומית הייתה יכולה לנהל עכשיו ויכוחים משמעותיים על נורמליזציה ביהודה ושומרון, סיפוח מעלה־אדומים – צעד חיובי בעיניי – או על הכסף שהבטיח נתניהו לצפון. יש כל כך הרבה נושאים ששווה לריב עליהם, אולי אפילו ליפול על החרב הפוליטית – אבל נתניהו שועט קדימה על תאגיד השידור.

דמיינו את עצמכם בעוד חמש שנים עם התוצר הזה או הזה – המפוטרים כבר נשכחו, המנהלים כבר נעלמו ונתניהו אולי עדיין ראש ממשלה. האם משהו צפוי להשתנות אם יצליח במשימתו האובססיבית? התשובה היא לא.

ישראל תהיה עדיין חופשית לבקר אותו משמאל ומימין. התקשורת עדיין תבקר את הממשלה, ואולי במקרה הטוב שני עסקנים יקבלו ג'וב זמני. ככה זה עובד. ומה ההישג האסטרטגי של נתניהו בהיסטוריה של מדינת ישראל? מה קרה לאיש שידע פעם, לצד העיסוק בטפל, לבחור את הקרבות שלו לטובת מדינת ישראל? 

פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"