הצעת חוק צוננת

על ספּקי אינטרנט, סיפוק יצרים וספק מתי להסתגר בתיבה

ישראל מאיר , ג' בחשון תשע"ז

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

1.

לפעמים, להוסיף שבח על אדם, יכול רק לגרוע. "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה" – אומרת התורה, וכולם מתפעלים. אבל אז מגיעה מילה אחת נוספת, שלפי אחד הפירושים מצמצמת את צדקותו: "בְּדֹרֹתָיו". יש דורשים תוספת זו לשבח – אם הדור היה צדיק, נח היה צדיק יותר. ויש דורשים אותה לגנאי – אילו היה בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום (רש"י).

אבל ללא ההשוואה דווקא לגדול המחזירים בתשובה בכל הזמנים, אברהם אבינו, אין חולק על כך שנח היה צדיק תמים עם השפעה עצומה לדורות.

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".

כל עוד ה' לא אמר לנח מפורשות להיכנס לתיבה, הוא אינו מעוניין לעשות זאת. נכון, לדעת הדורשים לגנאי, למדים מפה שאף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס אל התיבה עד שדחקוהו המים. אבל לפי הדעה שנח צדיק ללא פגם, וודאי ישנה סיבה מיוחדת מדוע הוא מתמהמה להיכנס אל התיבה. מהרגע שבו התיבה עומדת ומוכנה לאחר עבודה קשה של 120 שנה (!) יכול היה נח להיכנס פנימה וסוף-סוף להיבדל מעט מהעולם הרע שנמצא מחוץ לתיבה.

להתבודד בצדקותו ולעבוד את ה' יתברך ללא כל מפריע. הרי מפעל חייו של נח עומד ומוכן לשימוש. אבל נח לא עשה זאת. הוא המתין. כנראה היה לו מפעל חיים אחר: הוא האמין שנוכחותו בדור זה, יכולה עוד להשפיע. אומנם נח לא משפיע אקטיבי – וזה ההבדל הגדול בינו לבין אברהם שהלך ו"עשה נפשות" בחרן – אבל עצם נוכחותו של יהודי צדיק משפיעה על הסובבים אותו, ובזה נח האמין בכל מאודו.

רק כאשר נח רואה שהגשמים שיורדים הם מבול ולא גשמי ברכה, הוא נפרד מהעולם שבו הוא חי ונכנס למציאות אחרת. בהסתגרות, נח לא האמין. כל עוד הוא מעורב עם בני דורו, עדיין יש סיכוי שיעשו תשובה.

נח הצליח? לכאורה, זאת נראית שאלה רטורית. כידוע, אף אחד לא חזר בתשובה. אבל המדד להצלחה לא תמיד נמדד כאן ועכשיו. וודאי לא בדברים רוחניים. עצם ההשתדלות של נח להישאר ולהיות נוכח מחוץ לתיבה, היא מעשה צדקות. אם נלמד מהנהגה זו משהו לחיינו, אז וודאי שנח הצליח!

2.

השבוע התעורר וויכוח מפתיע סביב הצורך להציב קווים אדומים לשימוש באינטרנט. "מפתיע", מפני שגם היוזמים של המהלך (לא ח"כים חרדים – למרבה המזל), לא מעלים על דעתם שאפשר באמת לחייב כל משפחה או מוסד בישראל לחתום על מנוי ל"אינטרנט רימון". מה כן? הוגשה הצעת חוק – פרווה למדי – שמחייבת ספקיות אינטרנט לחסום אתרים ותכנים שהבעייתיות שלהם היא קונצנזוס. לא משהו שנבחן בפרמטרים של הספר חפץ-חיים או של הרב יהושע שפירא, אלא תכנים שכל אם עברייה שהפקידה את גורל ילדיה בידי המסכים לא רוצה שייחשפו אליהם. לפי הצעת החוק הצוננת, במקרה בו הצרכן יגיש בקשה לספקי האינטרנט כן לאפשר לו לגלוש כאוות נפשו, הם יחויבו לאשר זאת.

אז מה ההבדל אם החוק קיים אם לאו? שלילת האפשרות להיות "כְּסוּי חַטָאָה". אתה רוצה לגלוש? בסדר. תיאלץ לומר זאת בקול – לפחות למישהו אחד: ספק האינטרנט שלך.

ובכל זאת, שומו שמיים. "מה עם חופש הפרט?", שאל אחד המתנגדים. "האם אנו רוצים שמדינת ישראל תהיה כמו איראן שמגבילה את השימוש באינטרנט?", תהתה מתנגדת נוספת. ההצעה נפלה ובימים אלה עמלים לנסחה מחדש – באופן קריר עוד יותר.

לקוראי השורות הללו אין לחוק החדש שום השלכות אישיות והשם היותר מתאים לו הוא "משנה שאינה צריכה". ובכל זאת, הדיון סביבו מרתק ומחכים. מרתק לעקוב אחר טענותיהם של המצדדים בעד ואחר נימוקיהם של העומדים כנגד. הרי מדובר בעניין מוסרי גרידא לכאורה, וגם הפעם, באופן כמעט כולל, הוויכוח הוא בין ימין לשמאל. בין מי שיקרא בשבת הקרובה את פרשת נח המיושנת וינסה להבין מה באמת ההבדל בין נח לאברהם אבינו, לבין מי שילך לבלות באותו זמן ב"שבתרבות" המתחדשת כדי לברר כיצד ישפיעו על חייו סגירת התאגיד הציבורי והטלת המס על דירה השלישית.  

חבל. אבל איזה כיף להיות שייך למחנה הישן.