הגלגל המתהפך

ד"ר מרדכי קידר , ג' בחשון תשע"ז

(צילום: דניאל רצבי)

מאז שמוחמד נביא האסלאם עצם את עיניו לתמיד, בשנת 632 לספירה, החל המאבק על ירושת השלטון בין מקורביו.

בן דודו, עלי בן אבי טאלב, שהיה גם חתנו של מוחמד אחרי שנשא את ביתו פאטמה, טען שהשלטון מגיע לו, וכי מוחמד הבטיח לו שהוא, עלי, יהיה יורשו. האחרים דחו אותו ואת סיפוריו, והוא נדחק לשוליים. עשרים וארבע שנים הוא נאבק כדי להגיע לשלטון, ורק בשנת 656 הוא זכה להיות החליף הרביעי.

אבל גם אז הוא לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, שכן נציב דמשק – מועאויה בן אבי סופיאן – מרד בו ואחרי שש שנים, בשנת 661, היה לחליף החמישי ועלי נרצח. בני עלי המשיכו להיאבק על השלטון, והחליף טיפל בהם ללא רחם: חוסיין בן עלי נהרג ונערף בשנת 680, וראשו הוצג לראווה בדמשק. מוסלמים התומכים בטענת עלי וצאצאיו לשלטון הם השיעים, ואילו המוסלמים התומכים בכל אלה שדחקו את עלי לשוליים וחיסלו את צאצאיו הם הסונים.

המאבק בן 1384 השנים שזור כחוט השני בתולדות האסלאם, בהגות האסלאמית ובפוליטיקה של אומת מוחמד. המאבק מתנהל במישורים שונים, מכתבי הקודש ועד נוסח התפילה, מההלכה עד שמות האנשים, אבל בעיקר בשדה הקרב, שכן עד היום נהרגו במאבק מיליוני מוסלמים, ומעשי טבח הדדיים אירעו לכל אורך תקופת האסלאם.

המלחמה בין עיראק תחת סדאם חוסיין הסוני ואיראן של ח'ומיני השיעי בין 1980 ו-1988 הפילה כמיליון הרוגים ומיליוני פצועים, והמאבק ממשיך במלוא העוצמה בכמה זירות: סוריה, עיראק, תימן, לבנון, פקיסטאן, אפגניסטאן ועוד. מי שמוביל את העולם הסוני במאבק כיום היא סעודיה, ואילו השיעה מיוצגת על ידי איראן.

כ-85% מהמוסלמים בעולם הם סונים, ואילו השיעים הם מיעוט של כ-15%. מצב זה הקנה בדרך כלל לסונים יתרון, ניצחון ושליטה, ולשיעים תבוסה עם תקוות ותפילות לשינוי המצב. מצבם העלוב של השיעים הביא אותם לכנות את עצמם בכינוי הלקוח מהקוראן "אלמוסתדעפין", "המדוכאים עלי אדמות". הם אכן התפללו וקיוו שיום יבוא והגלגל יתהפך, הם יעלו מעלה והסונים ירדו מטה. בשנים האחרונות נראה שתפילותיהם מתגשמות, ובעיקר מאז מהפכת ח'ומיני באיראן בשנת 1979, שנתנה לחכמי הדת השיעים מדינה עשירה, גדולה וחזקה, עם אפשרות לייצא את המהפכה שלהם אל כל ארצות העולם.

תחת רעיון "יצוא המהפכה" שלחו האיראנים תועמלנים, מחנכים, כסף וספרים לכל ארץ שחיים בה שיעים כדי להחיות ולעורר את הרגשות האנטי סוניים, ואחרי שהוכשרו הלבבות הגיעו מאיראן גם הנשק, התחמושת והאימונים, שנועדו להביא את השיעה אל עמדת השלטון בכל מדינה. 

מדינות העולם, למרות שראו והבינו את כוונותיה ומעשיה של איראן, התעלמו בדרך כלל מהשאיפות ההגמוניות של האייתוללות, שכן שיקולי נפט וגז שאיראן מייצאת עמדו מעל לכל שיקול אחר, כולל יציבות של מדינות ושלום העולם. תחת עינו הפקוחה של העולם איראן פיתחה טילים, טנקים, תותחים ומטוסים, נשק כימי, ביולוגי ואף אטומי. היו ניסיונות לעצור את ההתעצמות של איראן, אך בזכות חבריה במועצת הביטחון, רוסיה וסין, היא התקדמה ללא מעצורים בתכניתה להשתלט על עולם האסלאם. 

בשנת 2003 הפילה ארה"ב את האויב הגדול והמסוכן ביותר של השיעה, צדאם חוסיין, והאייתוללות ראו בכך אות משמיים שהם פוסעים בדרך הנכונה, שכן אללה העניק להם את הסיוע של שתי המעצמות הגלובליות, רוסיה במועצת הביטחון וארה"ב בעיראק. האייתוללות המשיכו בתכניתם הגרעינית שהביאה אותם למשטר סנקציות, אבל הנחישות שלהם יחד עם הרפיסות האמריקנית הביאו אותם להסכם שנחתם איתם בשנת 2015. מיליארדי הדולרים שהאייתוללות קיבלו בעקבות ההסכם, ומושקעים כיום בזירות הקטל של המזרח התיכון, הוכיחו לשיעים שהדרך אל פסגת העולם פתוחה בפניהם.

בזכות העולם המערבי ומלחמתו בצדאם הסוני, השיעים הצליחו לחלץ את עיראק מציפרני הסונים, והיום, בזכות הנוצרים הרוסים הם יצליחו לחלץ את סוריה מהרוב הסוני של אוכלוסייתה. השיעים טובחים ללא רחם באוכלוסייה הסונית כפי שראינו בחדשים האחרונים בפלוג'ה, ברמאדי, בחלב, בתימן, ועכשיו מתקרבים צבאות השיעה למוסול, הבירה הכלכלית של עיראק.

בשנתיים האחרונות שלטה במוסול "מדינת האסלאם" הסונית, והם שחטו שיעים ללא רחם. עכשיו, כשהעיר מכותרת, משחיזים השיעים – צבא עיראק והמיליציות השיעיות שחלקן פועלות בהשראה איראנית – את סכיניהם כדי לנקום בסונים, לוחמי מדינת האסלאם והתושבים של מוסול, על מה שהסונים עשו לשיעים במשך כל הדורות.

מעציב מאוד לראות איך סכסוך על ירושת מוחמד מלפני כמעט 1400 שנים, עדיין שותת דם בחלק זה של העולם. המאבק מזוויע מכיוון שהוא איננו יודע גבולות, לא גאוגרפיים ולא מוסריים, והכול ידוע בו מראש: ידוע לכולם שיהיה טבח במוסול. השאלה איננה אם יהיה טבח או לא, אלא מה יהיו ממדיו: עשרות, מאות, אלפים או עשרות אלפים, זה עדיין לא ידוע, אבל שיהיה טבח – בזה אין לי ספק.

היינו מצפים שאנשים שנחשפו במהלך חייהם לסגנון חיים אחר יתנהגו אחרת. גם אם בני עיראק לא חיו באירופה, הם ראו בטלוויזיה, שמעו ברדיו וקראו בספרים ובעיתונים, איך חיים אנשים אחרים ואיך מתנהגים במקומות כמו אירופה וארה"ב. יתר על כן, רוב רובם של בני המזרח התיכון, כאשר הם נוסעים לטיול או מהגרים לארצות זרות, רובם מתנהגים במידה רבה, בעיקר אחרי תקופת הסתגלות, כמו בני המקום המארח. יש חריגים, כמו שראינו בליל ראש השנה האזרחית בגרמניה. עם זאת, יש בקרב רובם יכולת לסגל לעצמם דפוסי התנהגות אחרים, ולכן הבעיה איננה גנטית.

הבעיה היא כאשר הם נמצאים בארצות המולדת, שבה שולטת תרבות האלימות וחיסול היריב, הם מתנהגים על פי קוד ההתנהגות הנהוג בארצות המזרח התיכון. כאן רק החזק שורד, והחלש – אבוי לו. כאן סכסוכים לא נפתרים אלא מונצחים, ונמשכים כל עוד הצדדים מתקיימים. סכסוך נפתר כאשר צד אחד מוותר, נכנע, או מחוסל.

באזור כזה ישראל מנסה לשרוד והדבר לא קל: מצד אחד ישראל היא אי של תרבות מערבית, דמוקרטיה עם כל מה שמשתמע מכך, והיא איננה יכולה להתנהג כלפי אויביה באופן הלא מוסרי שבו הם מתנהגים זה כלפי זה. אבל מצד שני, אם ישראל תנסה להתנהג על פי אמות המידה המוסריות הנהוגות באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ייאלצו היהודים שישרדו לחזור לאירופה. 

זו דילמה לא פשוטה ובכל פעם מחדש עולה הוויכוח בעניין זה בציבוריות הישראלית. הוויכוח ימשיך כל עוד ישראל מתקיימת במזרח התיכון בשל הפער בין מה שהיינו רוצים להיות ובין מה שאנחנו נאלצים לעשות.