האם היהדות גזענית?

הרב אורי שרקי , ה' בחשון תשע"ז

"אני מתנגד לתרבות של שכול. זה סוג של ניצחון לאויבינו". הרב אורי שרקי
"אני מתנגד לתרבות של שכול. זה סוג של ניצחון לאויבינו". הרב אורי שרקי
צילום: מרים צחי

לפני מספר שנים הוזמנתי לכנס בנושא עם ישראל ואומות העולם. נזדמן לי לשבת בשולחן הנואמים בין שני תלמידי חכמים מובהקים שנתבקשו להגדיר את יחסה של היהדות אל מי שאינם יהודים. האחד הסביר, תוך כדי הבאת מקורות לדבריו, שהיהדות אינה אלא סוג של הומניזם קוסמופוליטי, הרואה את כל בני האדם כאחים וכנבראים בצלם א-להים. השני הסביר, תוך כדי הבאת מקורות אף הוא, שהיהדות בנויה על שנאה לגויים ועל עוינות לכל מה שאין מקורו בתורת ישראל. השאלה שהתעוררה בי למשמע שני הנאומים המנוגדים כל כך זה לזה, היא שבסופו של דבר שני הדוברים שייכים לאותה היהדות ולומדים את אותם המקורות. כיצד אם כן יכלו לצמוח מבית המדרש כיוונים כל כך הופכיים?

התשובה לתהייה זו מצויה בהגדרה הנכונה של העם היהודי כפי שביאר אותה רבינו יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שני, לו): "ישראל באומות כלב באיברים". לאמור שמדובר במערכת אורגנית המקיפה את האנושות כולה בגורל משותף, יחד עם ייעוד מיוחד לעם ישראל כלב האנושות, מה שמחייב את היבדלותו משאר העולם על מנת לשרת טוב יותר את מטרת תיקון העולם. כשקוטעים את החזון האורגני הזה לקטעים, מתקבלות באופן טבעי שתי השיטות המנוגדות דלעיל.

עולה מכך שדווקא ההבדלה הלאומית מטילה על עם ישראל אחריות ייחודית לתיקון העולם, בתור בן בכור, "בני בכורי ישראל" (שמות ד,כב), המפלס את הדרך לאחיו הצעירים ממנו.

אך עדיין נותר לברר מהי המהות של הייחוד היהודי, של הסגולה הישראלית. אם נתלה את הייחוד בנתון ביולוגי גנטי, הרי לפנינו משנה גזענית. אך לא כך הם פני הדברים, שהרי ההבדל בין ישראל לעמים, הקובע את כשרון הנבואה בישראל, תלוי בנשמה ולא בטבע. אם כן, אין שום נתון טבעי שעשוי למנוע מן החפץ בכך לקבל את אותה נשמה בתהליך הגיור, יהיה המתגייר בן לכל אומה שתהיה. לכן אף על פי שהנבואה מנועה מהדור הראשון של המתגיירים, הרי שבנו כבר יכול לזכות לה.

הבסיס ההלכתי לביאורנו הוא שמעולם לא נדרש כתנאי להצטרפות אל עם הסגולה, להיות בעל נשמה ישראלית. כל החפץ להצטרף יכול, ואם יעמוד בתנאי הגיור יקבל נשמה חדשה. לכן אומר התלמוד שמאז מעמד הר סיני קיים מלאי של נשמות הממתין למתגיירים על מנת לחול בהם, כך שנשמותיהם של גרים העתידים להתגייר עמדו בהר סיני (עיין שבת קמו,א).

מתוך העלון "שבת בשבתו"