איבדנו את הצעירים נשארנו עם הפנסיונרים

על מדינת ישראל מוטלת החובה לבנות תכנית ארוכת טווח ומקיפה לקירוב בין ישראל ליהדות ארה"ב בעשור הקרוב

רועי וולף , ו' בחשון תשע"ז

רועי וולף
רועי וולף
צילום: עצמי

בבחירות הקודמות לנשיאות ארה"ב הרציתי בפני בית אבות בוושינגטון על המבנה הפוליטי של השלטון בישראל. בסיום ההרצאה השאלה היחידה שנשאלה מהקהל הייתה את מי ממשלת ישראל מעדיפה לראות בבית הלבן, מיט רומני או ברק אובמה.

למחרת היום הרציתי בפני סטודנטים יהודים בקמפוס אוניברסיטת ג'ורג'טאון בעיר. כאן המבוכה הייתה רבה הרבה יותר – שכן, מרבית לא הביעו עניין כלל בהרצאה, ואחת מהן שאלה בנימוס מדוע בכלל מדינת ישראל צריכה לשמור איתם על קשר.

שאלתה של הסטודנטית הצעירה הדהדה בחדר זמן רב לאחר סיום ההרצאה. הדור הצעיר היהודי-אמריקאי מאבד עם הזמן את הקשר והזיקה לישראל, כרוחב פער הדורות, כך גם פער השייכות. הם, אשר גדלו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות להורים וסבים שגדלו לדור השואה שהגיעו אי שם מארצות האפשרויות המוגבלות למדי, אינם חווים את אותה ישראל של תקומה מעפר, ניצחונות צבאיים ומבצעים נועזים.

בשנים האחרונות ביקרתי בעשרות קמפוסים בארה"ב. השקרים והסילופים של תנועת החרם הפעילה מאוד על במכללות ובאוניברסיטאות האמריקניות, מחלחלים אט אט לתודעתם של הסטודנטים כולם, ואצל הסטודנטים היהודים במיוחד. בשילוב של מרד נעורים בהורים ורצון ללכת נגד הזרם, חלקם אף הופכים ל"נכסים" הגדולים ביותר של התנועות האלה ולחברים הפעילים ביותר המנגחים את מדינת ישראל בכל הזדמנות.

בין בית האבות לקמפוס הצעיר, בכל הקשור לדור העתיד של יהדות ארה"ב, הבחירות הקרובות לנשיאות יוכיחו שוב כי חלק מיהודי ארה"ב הפסיקו להתחשב בסוגיית טובת מדינת ישראל בבואם לבחור נשיא. ישראל לא שם, לא משחקת עוד תפקיד מרכזי בחייהם ולא תהיה נוכחת בחיי צאצאיהם.

בהינתן מצב כזה, נשאלת השאלה מאיפה יגייסו כסף כל הארגונים הישראלים בעוד עשור או שניים מהיום? האם צעירי שדולת AIPAC ימשיכו לגייס עבורנו תמיכה בקונגרס? האם ימשיכו לקיים ערבי גאלה רמי דרג ולתמוך בפרויקטים חברתיים במדינה ההולכת ומתרחקת מעבר לים? התשובות ברורות, ויש בהן בכדי להדאיג את מקבלי ההחלטות בישראל. השינוי, אם יבוא, חייב להגיע בליווי שינוי תפיסתי וארגוני שלנו כישראלים. מהיכרותי עם מנגנוני המדיניות בישראל, החשיבה היא תמיד לטווח הקצר. אם וכאשר מתגבשת לבסוף החלטה, ביצועה יתחלק בין עשרות משרדים כדי שכל אחד יוכל לקבל חלקיק מהכבוד באם יצליח. ואם יכשל – הרי תמיד יוכל להאשים משרד אחר.

על מדינת ישראל מוטלת החובה לבנות תכנית ארוכת טווח ומקיפה לקירוב בין ישראל ליהדות ארה"ב בעשור הקרוב אשר תרוכז אצל משרד אחד שיישא במלוא האחריות. או אז, התירוצים הידועים, כי משרד האוצר לא העביר את הכסף או שוועדת השרים לא אישרה, כבר לא יהיו תקפים ולא יוכלו לשמש בתפקיד במצעד האיוולת שכל כך התרגלנו אליו בו אף אחד לא אשם ולכן גם אין שום דרך לתקן את השגיאות.

חשוב להבין כי יהדות ארה"ב הינה ורסטילית, ובה, בין השאר, חברים מאות אלפי ישראלים "יורדים". אותם ישראלים, סובלים בחלקם מסטיגמה שלילית מצד החברה הישראלית. אין משגה חמור מזה, שכן מאמצי הקירוב אליהם ואל ילדיהם צריכים להיות שווים. במקום לנדות אותם, על ישראל ללמוד לקרב אותם ולהפוך את ההצלחה שלהם ואת העובדה שהם כבר חלק מהחברה האמריקאית למכפיל כוח עבורה ולשגריריה מעבר לים. שגרירים אלה, עתידים להמשיך ולקדם את מעמדה והאינטרסים של מדינת ישראל פנימה אל הקהילה והחוצה אל דעת הקהל האמריקנית.  

התמורות שחלות בעולם כיום, בין אם ביבשת באירופה או במקומות אחרים, לא משאירות הרבה מקום לספק. האנטישמיות מרימה את ראשה שוב, גם בארה"ב עליה הורגלנו לחשוב שהינה מקום בטוח ליהודים. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהחמרה במצב בהחלט אפשרית ולכן גם אם היהודים שם לא מסכימים כעת עם המדיניות של ממשלת ישראל, אל להם לשכוח שבשעת משבר שעד עלולה להגיע לדאבוננו, מדינת ישראל תהיה עדיין מקום המפלט היחידי עבורם.

כל אדם שנכח בערבי גאלה המפורסמים של ארגונים יהודים כאלה ואחרים, תמיד נוכח לדעת שהרוח החיה של האירוע היא נשים וגברים בגילאי חמישים פלוס. הצעירים, לרוב, מדירים את רגליהם משם, כי האמת היא שזה פשוט לא מעניין אותם. הם, ככל בני גילם, עסוקים כרגע בבניית עתידם המקצועי והאישי.

העובדה שמדובר בתרומה למען המקום שיוכל לקבל אותם בשעת צרה ביום מן הימים איננה מעסיקה אותם עוד. רבות מדובר בשנים האחרונות על עתיד העם היהודי או עתיד מדינת ישראל בזירה הבינלאומית בכנסים ואירועים שונים. הרי לכם משימה חשובה מאין כמותה: טיפול בעתיד היהודים ועתיד ישראל, הארוזים שניהם בחבילה אחת אשר הולכת ומתרחקת ככל שהזמן חולף. תפסו אותה בזמן, אל תתנו לה לחזור אל השולח.