אזרחות של ערבים בישראל

ד"ר מרדכי ניסן , ז' בחשון תשע"ז

ד"ר מרדכי ניסן
ד"ר מרדכי ניסן
עצמי

נאומו של הנשיא ריבלין בחודש יוני 2015 על ארבעת השבטים הישראלים היכה גלים ועורר התייחסות.

ברוח הקריאה המתמדת והכללית לאורך כמה עשרות שנים לחזק את הדמוקרטיה ולתקן מוקדים של אי שוויון בחברה, דברי ריבלין השתלבו בשיח הזה היטב. למעשה הוא הוסיף קומה נוספת להגדרתה של ישראל מישות של יחידים לישות של קבוצות, ולכולן, זכויות שוות וראויות. 

1.

פסטיבל הדמוקרטיה והשוויון נחגג בישראל כל יום וכל שעה. הוא ממלא את גלי האתר ובוקע מכל שידור ותכנית, ואף אחד לא פוצה פה ומוחה. כאילו הדמוקרטיה בסכנה, כאילו הדמוקרטיה הייתה איתנה יותר בתקופת בן-גוריון לעומת נתניהו. ולא כך.

הנשיא ריבלין אינו מעלה אפשרות שהפגם בדמוקרטיה הישראלית איננו בקיפוח הציבור הערבי או בהזנחת המגזר החרדי אלא במקום אחר לגמרי.  
כל סוג של משטר דמוקרטי תקין, כדגם תנ"כי כלשהו, יווני קלאסי, אנגלי צרפתי ואמריקאי מודרני, בנוי על היסוד המוסרי של זיקה בין זכויות וחובות כאחד. זו מהות השוויון ללא כחל וסרק. מבלי להתיך זכויות עם חובות כמקשה אחת  תהיה דמוקרטיה כשלטון חסר צדק בעליל. צר לנו שמציאות כזו אכן מאפיינת את מדינת ישראל.

היו פעמים אחדות שבהן בנימין נתניהו השמיע את עיקרון הזיקה בין נתינה וקבלה. פעם אחת הוא התנה מחוות לפלשתינים בנכונותם למלא אחרי התחייבויותיהם, בהכרזת "יתנו יקבלו"; פעם אחרת, לאחר התקפת הרצח הטרוריסטית בתל-אביב על ידי ערבי אזרח ישראלי, דיבר ראש הממשלה כלפי המגזר הערבי שעליו להיכנס למשוואה של זכויות וחובות. 

אך ראש הממשלה נראה שהתעלם ממילות המחץ שלו. ממשלת נתניהו החליטה על השקעה של 15 מיליארד שקלים לשלל שירותים ותשתיות במגזר הערבי. תגובתו של ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת, כללה החרמת אירוע בניו-יורק בגלל דגל ישראל שהתנוסס במקום. לאחר מכן  ביקר עודה אצל הטרוריסט הפלשתיני מרוואן ברגוטי בכלאו.  שותפתו למפלגה  זכתה לתשומת לב רבה עקב הצטרפות ח"כ חנין זועבי ב-2009 למשט "המרמרה" האנטי-ישראלי לעזה. נתניהו נתן - וקיבל בוז צורם מנציגי ערבים בכירים.

2.

הפגם הבולט של המכונה "הדמוקרטיה הישראלית" מומחש זה עשרות שנים בהפגנות המיליטנטיות הנערכות בפרקי זמן לא מעטים בחוצות כפר סכנין בגליל העליון, אך גם ביפו. אזרחי ישראל ערבים  מניפים דגלי פלשתין, משמיצים את המדינה היהודית שבה הם חווים חיים שוקקים ובשפתם הערבית, תוך שמחצינים בבוטות את מוקד הזדהותם הלאומית הפלשתינית  והאסלאמית הדתית. 

בכל פעם שמתקיימת מערכת בחירות כללית בישראל אוהבי המדינה ושונאיה מצביעים באופן שווה. כל יום חול סוחבים חיילי צה"ל את המדינה על כתפיהם, ואלה שמתעבים את המדינה מחייכים בלעג על צה"ל כצבא כיבוש ואכזר. 

הפילוסוף ג'ון סטיורט מיל חשש שהרוב בדמוקרטיה לא יאפשר למיעוט בחברה להביע את דאגותיו ולהגן על האינטרסים שלו. זה בכלל לא המצב בישראל. מיל גם ציין, שמשטר דמוקרטי יוכל לפסול אדם או אזרח ליהנות  מפריווילגיה או זכות עקב מעשה פסול שעשה.

אין שוויון בישראל בסוגיית הזכויות והחובות.  לשבט הערבי, יש את כל הזכויות בלי למלא חובות בסיסיות – כמו שירות צבאי או אזרחי או להראות הזדהות או תמיכה במדינה, או אפילו לדבר לטובת המדינה בפורומים בארץ ועל במות בחו"ל. כל זה בלי שהזכרנו את פועלה החתרנית והפלילית של התנועה האסלאמית והשפעתה ההרסנית על צעירים ערבים, שביניהם גילו הזדהות עם דאע"ש ואף התגייסו במלחמתו בסוריה.

השבט הערבי רובו ככולו לא זז מילימטר בתודעתם הקולקטיבית הכופרת במדינת ישראל כמדינה יהודית. לא זזו מילימטר בהשקפתם כי בשבילם זו פלשתין של הערבים והמוסלמים שאליה פלשו הציונים ככוח חלוץ של אימפריאליזם במזרח התיכון. סקרי דעת קהל מסלפים נתונים ותוצאות  כדי להציג את השבט הערבי כאילו עבר שינוי וכבר  משלים ומקבל את מדינת ישראל. אך זה פשוט לא אמת. הערבים מודים במציאות קיומה של מדינת ישראל ועל רצונם להישאר בה אבל לא מסכימים להכיר בצדקת הקמתה וקיומה של מדינת ישראל.

3.

בשנותיה הראשונות של המדינה לא קיבלו הערבים את כל סל הזכויות, ונחסך מהם מילוי חובות כלשהן. עכשיו זכו לסל הזכויות מבלי שקיבלו על עצמם חובות בסיסיות. מצב א-סימטרי זה עושה עוול נוראי לציבור היהודי וגם לנלווים אליו מבין קבוצות לא יהודיות בישראל. אם אפשר לקבל זכויות בלי לטרוח ולהזיע, בלי להשקיע ולהקריב למען המדינה, אזי למה שאזרחים בעלי מצפון ויושר יהיו מוכנים לטרוח ולהזיע, להשקיע ולהקריב למען המדינה? 

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו הסביר בסוגיית אהבת המולדת נקודה חשובה: אם המדינה נותנת לאזרחיה האוהבים אותה לא יותר ממה שהיא נותנת לזרים, לא מובן שאוהביה יתמידו באהבתם ועשייתם למענה. בדיון שלנו ברור שהערבים משמשים כזרים – זרים לאתוס של מדינת ישראל. 

האזרחים הערבים מסרבים לכרות ברית נאמנות עם מדינת ישראל הציונית. הם מתלוננים, מוחים, דורשים, צועקים, משמיצים ותוקפים ללא הרף. הם ספגו תבוסה צבאית ב-1948 ומחזיקים בחזון של שיבת פליטי הנכבה והמרת הרוב היהודי במדינה לרוב ערבי מכריע. ככה תיהפך ישראל למדינה דו-לאומית וגם למדינה של אזרחיה. לבסוף אמורה ישראל להשיל מעליה את האתוס הציוני, לבטל את חוק השבות, ולתת לשפה הערבית בכל מסגרות החברה, ערוצי התקשורת ומוסדות המדינה מעמד שוות-ערך לזה של עברית. יאללה-הלאה מדינת ישראל!

4.

חיי שותפות אזרחית, הסביר הפילוסוף הגל במאה ה-19, נשענים על תודעה קולקטיבית שמחברת בין כל האזרחים במדינה. ברור שזה איננו המצב בישראל ביחס לאזרחים הערבים והיהודים. הפלטון יוסיף שהנאמנות למדינה מכוונת את לב האזרחים לראות, בין השאר, במדינה זרה כאויב פוטנציאלי.

הציבור הערבי נוקט בקו הפוך: ישראל בה חיים הערבים היא מדינת האויב שמתעמתת בכל היקר שלהם – פלשתיניות, ערביות ואסלאם. ישראל נלחמה בחיזבאללה ב-2016, אך טילי הארגון שנורו אל שטח ישראל וגרמו להרג אזרחיה עוררו  אצל ערבי המדינה  – כמו טילי עיראק ב-1991 -  הזדהות, שמחה ותקווה. זו תשובת הערבים לשאלת: "הלנו אתה אם לצרנו". הם בישראל, ובלבם פלשתין.

ראוי שהנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו יבהירו את המצב לאשורו בנוגע לערבים, ויזמינו אותם לנטוש את דימוי "המסכן" "והזר" לטובת קבלת ישראל כהווייתה וצביונה. כדי לדרבן את האזרחים הערבים להתייחס ולהתנהל כשבט חיובי וכמרכיב תומך של המדינה, על מנהיגי המדינה להקדים סדרת חינוך נוקב בטרם שפיכת כסף רב שלא במקום הראוי.