הכפרה כואבת
הכפרה כואבת

כשהשתתפתי לאחרונה בערב פסח בהדגמה ברוב עם של הדגמת קרבן פסח, שאנו עתידים לקיים בע"ה במהרה בימינו, קידמה את פניי ביציאתי משם הפגנת מחאה. השלט המרכזי בה הכריז על נבואתו של הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹוהִים מֵעֹלוֹת" (ו).

בצד הפרשני של הפסוק דומני שמניפי השלט טעו. התחביר המקראי מצדיק בפסוק זה פרשנות: 'כי חסד חפצתי ולא רק זבח'. הזבח אינו תחליף לחסד, אך הקב"ה חפץ גם בזבח הבא מלב טהור ובידיים נקיות, והתורה מלאה מחפצו בזבח.

אך השאלה המהותית שהעלו המוחים על תרגול הפסח היא שאלה נכונה. לא נוכל לדון כאן על כל הקרבנות וגם לא על הפסח. נדון רק על הקו המרכזי בהם. מרכז המקדש אינו הקרבן, אלא ארון הברית, ובו שני לוחות הברית וספר התורה, מעליו נשמע קול ה' המנחה את עמו מבין שני הכרובים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז).

המקדש הוא מקום המפגש בין העם לבין א-לוהיו. מן המקדש העם שומע את דבר ה' דרך נביאיו. במקדש, בלשכת הגזית, יושבים חכמי הסנהדרין ומפרשים את רצון ה' בתורה, ומנחים על פיו את מעשי העם. המקדש הוא גם בית תפילה, ודרכו עולה תפילת העם לא-לוהיו. כל אלו עדיין אינם מצריכים זבח. נזכיר, שמזבח העולה (ושאר הקרבנות) עומד מחוץ למקדש, בחצר.

הכניסה לבית ה' דורשת כפרה וטהרה. בחצר המקדש יש ים (של שלמה) וכיורות, ותפקידם לטהר את הנכנס פנימה (המקוואות נמצאים לגמרי בחוץ). תפקיד המזבח לכפר על הנכנס לעמוד מול פני ה'. ללא כפרה לא יוכל לעמוד מול פני ה'. הכפרה כוללת תשובה ותיקון, ובלעדיהם אין טעם לקרבן.

הכפרה כוללת גם תפילה הבאה יחד עם הקרבן, והכפרה כוללת גם את הקרבן עצמו. הכפרה כואבת. היא כוללת את צאת נפשה של הבהמה במקום מות האדם, והמכפר החווה את צאת נפשה של הבהמה מבין היטב את הכוונה ואת הכאב. כפרה שאינה כואבת אינה כפרה, וגם לא תביא לתיקון המעשים.

כאבם של המוחים על שחיטת הבהמה מוצדק, אך הכאב צריך להיות בראש ובראשונה על החטא עצמו. כאב שחיטת הבהמה נובע ממנו. מי שמחפש עולם מתוקן ללא חטא וללא כאב, לפחות בשלב הנוכחי של העולם, משלה את עצמו באשליית שווא.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך