עלייתו של דונאלד טראמפ – הזדמנות או סכנה?

אריאל קלנר , ט"ו בחשון תשע"ז

אריאל קלנר
אריאל קלנר
צילום: עצמי

מוקדם עוד להסיק מסקנות, אולם על פניו נראה שאנו עומדים לקראת שינוי מגמה ביחסי ישראל ארה"ב.

לאחר 8 שנים תחת אובמה – ממשל שהתאפיין באיבה גלויה לישראל, נראה שבקרוב רוחות חדשות יחלו לנשב מהבית הלבן.

והדבר מצריך היערכות מצידנו. היערכות שהיא לא רק בגדר הזדמנות לשיפור המצב, אלא גם חובה. אם לא נדע לנצל את ההזדמנות, אנו עלולים להיות תחת איום, אשר יגרום לנו עוד להתגעגע לשלטון אובמה.

רה"מ בנימין נתניהו, אשר השכיל לנווט את ישראל במציאות בינלאומית לא פשוטה, יידרש עכשיו לשנות גישה. לא עוד תמרונים, כדי לשמר את הקיים, אלא חזון ואסטרטגיה לשינוי המציאות.

החמצות עולות ביוקר

"הפוליטיקה היא האמנות של האפשרי", כתב ביסמארק, אבל החמצת האפשרי יכולה לעלות ביוקר.

המציאות הפוליטית היא כזו, שלא בכל רגע ניתן להגשים את כל השאיפות והחלומות. אולם, אם יש הזדמנות והיא לא מנוצלת, המחיר עלול להיות כבד. כבד הרבה יותר מאשר במצב בו לא הייתה הזדמנות כזו. עם ישראל למוד סבל מהחמצות הסטוריות בעבר. לא מעט הזדמנויות  היו לעמינו לשינוי פני ההסטוריה אך רובן הוחמצו והמחיר היה כבד. שתי דוגמאות עיקריות הן הצהרת בלפור ומלחמת ששת הימים:

ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח), הכריז הלורד ארתור ג'יימס בלפור בשם ממשלת בריטניה על מתן הזכות לעם ישראל להקים בית לאומי בארץ ישראל. מדובר היה בהישג חסר תקדים לתנועה הציונית. לו היינו מנצלים את ההזדמנות והמוני בית ישראל היו עושים דרכם לארץ ישראל, לו הייתה התנועה הציונית תובעת בפה מלא מדינה, קרוב לוודאי שהיינו זוכים למדינה משתי גדות הירדן ומונים היום לפחות פי 1.5 יהודים מאשר היום. אולם עם ישראל התמהמה, מעטים עלו, רק 37 אלף איש בין השנים 1918 עד 1924. גם התנועה ציונית, החמיצה - ההסכמה בין כל חלקי התנועה להתאחד מאחורי התביעה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל התגבשה רק סמוך להקמת מדינת ישראל.

התוצאה לבסוף הייתה, שהמדינה שקיבלנו ב 1948, הייתה על שבריר מארץ ישראל המערבית (על עבר הירדן המזרחי אין בכלל על מה לדבר). שליש מעם ישראל הושמד. המחיר על החמצת השעה היה כבד.

באייר תשכ"ז, יוני 1967, שחררה ישראל את ירושלים העתיקה. מדינת ישראל שעמדה בפני סכנת השמדה רק שבוע קודם לכן, השיגה את אחד הניצחונות המזהירים בתולדות העם היהודי. מדינת ישראל הרחיבה את גבולותיה בדרום (רצועת עזה וחצי האי סיני), בצפון (רמת הגולן) ובמזרח (ירושלים ויהודה ושומרון). סה"כ השטח היה גדול פי 3 משטחה של ישראל ערב המלחמה, ארה"ב הידקה את יחסיה עם ישראל והפכה לספקית הנשק העיקרית שלה. הייתה זו הזדמנות פז לשנות את פני המפה.

אולם, ההנהגה לא הייתה בשלה לשפע שנחת עליה לפתע.  ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים לאחר סיום המלחמה, הודיעה ממשלת ישראל על נכונותה להחזיר את רוב השטח תמורת הסכם שלום. הר הבית נמסר לוואקף. עוד בזמן המלחמה, מנעה ישראל מערביי יהודה ושומרון להימלט והשאירה אותם על מקומם. על החמצת הזדמנויות אלה, אנו משלמים עד היום.

בין לבין, היה גם ניצול הזדמנות. בה' האייר תש"ח, 14 למאי 1948, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ההחלטה עברה על חודו של קול במנהלת העם, תוך איומים ולחצים מבית ומחוץ. מאומץ ליבו, זיהוי גודל השעה וכוח מנהיגותו של דוד בן גוריון, אנו נהנים עד היום.

עם הפנים לעתיד

בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, פותחת בפני ישראל אפשרויות לשינוי אסטרטגי של המציאות. על הפרק:

הורדת הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות מסדר היום.

אימוץ דו"ח אדמונד לוי ושינוי מעמדם של יהודה ושומרון.

סיפוח יהודה ושומרון.

הרחבה מאסיבית של ההתיישבות ביהודה ושומרון.

שינוי הסטאטוס קוו בהר הבית.

אולם, יש גם איומים - אם לא נדע להציב חזון, אם נמשיך לדקלם את מנטרת המחויבות לפתרון 2 המדינות, אם אל מול השערים שייפתחו מולנו, נהסס ונגמגם, אנו עלולים למצוא עצמנו תחת לחצים אדירים, אולטימטומים ואיומים שלא הכרנו בעבר. "אם אתם לא יודעים מה לעשות, אני אחליט בשבילכם" – יאמר לנו אז הבולדוזר מהבית הלבן.

זו יכולה להיות שעתו הגדולה של נתניהו, האיש שידע לחלץ את ישראל בעור שיניה ממנהיגים עוינים ובתקופות קשות, יכול כעת להצעיד את ישראל לשינוי משמעותי במעמדה ולהטביע את חותמו לא רק על שימור הקיים במציאות קשה, אלא בשינוי אסטרטגי בעל השלכות משמעותיות על העתיד. ההזדמנות גדולה אך כך גם הסכנה.

"קול דודי דופק", שרק לא נחמיץ את השעה.