הזכרת גשמים, שור המועד ופוסטמודרניזם

הרב עזריאל זילבר , ו' בכסלו תשע"ז

הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

ה'טור' [או"ח סי' קיד] מביא את דברי התלמוד הירושלמי, בעניין מי שעלה בליבו ספק אם הזכיר גבורות גשמים בתפילתו. ספק זה עולה בד"כ בימים שאחר שמיני עצרת, כשמתחילים להזכיר 'משיב הרוח', ועולה בקרב האדם ספק אם אכן הזכיר. כך נאמר בירושלמי: "המתפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו קודם ל' יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר מכאן ואילך מה שצריך מזכיר".

כלומר, עד שלושים יום, אדם מזכיר מה שהורגלה לשונו לומר, ורק אחר שלושים יום הוא מתרגל לשינוי, ואומר מה שצריך.

ה'טור' מוסיף דברי הסבר משלו ואומר: "עד ל' יום אם ספק לו אם הזכירו או לאו צריך לחזור דמסתמא לא הזכיר וה"ה נמי ל' יום אחר הפסח מסתמא הזכיר וצריך לחזור". כלומר, בספק אם הזכיר גבורות גשמים, עד שלושים יום חייב לחזור.

יש להעיר כבר בשלב זה, שהטור מתייחס למנהג האשכנזי, שלא להזכיר בקיץ טל, ולכן אם לא הזכיר גשם עליו לחזור. אך בימינו שמזכירים טל בקיץ, אינו צריך לחזור, כי יוצא בדיעבד בכך שהזכיר טל. אומנם בקיץ, אם הזכיר גבורות גשמים, עליו לחזור.

ה'טור' מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג עצה הפותרת את הבעיה בספק אם הזכיר גבורות גשמים. וכך הוא כותב המהר"ם מרוטנבורק: "היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום ועכשיו אם היה מסופק א"צ לחזור וראייתו מפרק כיצד הרגל (כד א) דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ה"נ כיון דאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור כ"ש צ' פעמים ביום אחד".

כלומר, במקום לחכות שלושים יום עד שתתרגל לשונו, יאמר בשמיני עצרת, בזמנו החופשי, ולא תוך כדי תפילה, תשעים פעם את ברכת גבורות, עד משיב הרוח ומוריד הגשם, שהרי בשלושים יום יש כ- 90 תפילות, לכן יאמר 90 פעם ובכך תורגל לשונו.

מעניינת עד מאוד היא ראייתו של המהר"ם. הוא מוכיח את דבריו מדברי ר' מאיר במשנת שור המועד. כך נאמר במשנה: "איזה הוא תם ואיזה הוא מועד מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי רבי יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים..." [משנה מסכת בבא קמא פרק ב משנה ד]

כלומר, שור מועד האמור בתורה הוא זה שנגח שלוש פעמים בשלושה ימים, וזו דעת ר' יהודה, אך ר' מאיר מוסיף, שאף אם נגח שלוש נגיחות ביום אחד נעשה מועד. הגמרא מסבירה את טעמו של ר' מאיר ואומרת: "ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן"? [תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כד עמוד א]  

כלומר, ר' מאיר לומד מקל וחומר, שגם קירב נגיחותיו ועשאן ביום אחד – חייב. מכך למד גם ר' מאיר מרוטנבורג. כמו ששור מתרגל לנגוח גם ביום אחד, כך אדם יכול להרגיל לשונו ביום אחד. אלא שדברי המהר"ם מרוטנבורג לא היו מוסכמים על הכול. ה'טור' מוסיף ואומר: "וה"ר פרץ ז"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח ואם הוחזק ג' רחוקות כ"ש בג' קרובות אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי. וא"א הראש ז"ל היה נוטה לסברת הר"ם": [שם]

כלומר, רבינו פרץ, מבעלי התוספות, ורבני צרפת לא קיבלו את ההשוואה שעשה המהר"ם, כי לדעתם אין לדמות הרגל הלשון לנגיחות שור המועד. אומנם ה'טור' מסיים ואומר, שהרא"ש קיבל את דעת רבו, המהר"ם מרוטנבורג.

יש לעיין מה יסוד המחלוקת ביניהם? בעל ה"קהילות יעקב" [בבא קמא סי' כ"ט בעניין מועד למינו] חוקר את המושג "חזקת שלוש פעמים", המובא בש"ס, האם שלוש פעמים מהווה ראיה שדרכו בכך, או שע"י שלוש פעמים הורגל לכך, ונעשה לו טבע שני. במילים פשוטות יותר, האם חזקה מעידה על המהות, או ההרגל של שלוש פעמים יוצר מציאות חדשה. לפי חקירה זו, מסביר ה"קהילות יעקב" [הוא הרב יעקב קנייבסקי, המכונה ה'סטייפלר', אביו של ר' חיים קנייבסקי שליט"א] את מחלוקת רבנו פרץ והמהר"ם מרוטנבורג. המהר"ם סבר שחזקת שור המועד היא עניין של הרגל. שור שנגח שלוש פעמים הורגל לנגוח, ולכן ניתן ללמוד ממנו להרגל הלשון בבני אדם. אולם רבנו פרץ חולק וסובר, שחזקת שלוש שנים מעידה על מהות. שור שנגח שלוש פעמים, מתברר בכך טבעו, שהוא שור נגחן. כלומר, כבר בפעם הראשונה שנגח הוא היה נגחן, אך אי אפשר להיות בטוח בכך אלא רק אחרי שלוש נגיחות, ולכן משלם נזק שלם רק בפעם הרביעית. לפיכך, לא ניתן ללמוד משור המועד לעניין רגילות לשון האדם, כי, כאמור, אין זו התרגלות של השור לנגוח, אלא גילוי מהותו הפנימית של השור. נראה להוסיף, שסברת מהר"ם מרוטנבורג היא, שאם העניין הוא לגלות את טבעו של השור, לא היה ניתן לסמוך על שלוש נגיחות ביום אחד, כי אולי היה זה יום שהשור היה בו עצבני במקרה, ואין בכך לגלות על טבעו הקבוע.

בדף ל"ט במסכת בבא קמא, נחלקו ר"מ ור' יוסי, האם אומרים 'רשות משנה'. כלומר, האם שור חוזר לתמותו ע"י שינוי בעלים. ר"מ סובר שאכן רשות משנה. שמא ניתן לומר, שיסוד המחלוקת ביניהם הוא כנ"ל. ר"מ הולך אחר הרגל. לפיכך שינוי הבעלים משפיע על השור. אך אם השור מועד במהותו, מה יעזור שינוי הבעלים.  

להלכה, נפסק בשו"ע כדעת המהר"ם: "אם ביום ראשון של פסח אומר ברכת אתה גיבור  עד מוריד הטל צ' פעמים, כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם, ואינו צריך לחזור. [שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיד סעף ט]

בשולי הדברים נראה להוסיף, מחלוקת זו של מהר"ם ורבנו פרץ, האם חזקה מעידה על מהות, או שאינה אלא התרגלות, מזכירה מחלוקת בין תנועות פילוסופיות.

בצרפת קמה התנועה האקסיסטנציאליסטית. כלומר, אלו שהדגישו את ה'קיום'. תנועה זו התנגדה לאסנציאליזם, המדגיש את ה'מהות'. התנועה האקסיסטנציאליסטית הייתה שלב מעבר בין המודרניזם לפוסטמודרניזם. תנועה זו מרדה ב'מהות'. מכאן הייתה פתוחה הדרך, להגדיר כל דבר כ'הבנייה', ולא כדבר מהותי. למשל, האם יש הבדל מהותי בין איש לאישה? החשיבה הקלאסית הבינה שאכן יש, אך בעולמנו הפוסט מודרני, מגדירים כל דבר כ'הבנייה'. 

כלומר, אנחנו יוצרים את ההבדלים בין איש לאישה ע"י נתינת משחקי מכוניות וחיילים לבנים, ומשחקי בובות לבנות וכיו"ב.

היהדות לא מתביישת במהות. הרב קוק כותב, שאלו הכופרים ב'אשר בחר בנו מכל העמים', עושים טעות גדולה. אף לגבי הגרים נאמר, שנשמתם עמדה כבר על הר סיני. כלומר, הם שייכים לנו מראש, ורק במקרה נולדו לעם אחר.

אומנם ודאי שיש דברים וחילוקים שאינם מהותיים אלא תוצאה של חינוך סביבתי שונה. ואכמ"ל.