תלמיד חכם שלא נספד כהלכה

מקצת שבחו של הרב יצחק גולדשטיין זצ"ל – העורך הראשי של מהדורת שוטנשטיין, במלאת שלושים לפטירתו

ישראל מאיר , כ"ג בחשון תשע"ז

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

1.

לפני למעלה מעשור, נכנסתי ללמוד בישיבת "איתרי" הנמצאת בשכונת בית-צפפא שבדרום ירושלים. הימים הראשונים בישיבה, באופן טבעי, חקוקים היטב בזיכרוני. אני זוכר ממה חששתי וזוכר היטב מה הרשים אותי – כבר בהתחלה.

בשעות הצהריים של היום הראשון נכנס לבית המדרש יהודי בשנות ה-50 שחזותו קצת שונה מהנוף הרגיל של הישיבה. הוא הרכיב משקפיים גדולים וישנים, והדבר היחיד שבלט אצלו היה הפשטות. אם היו מבקשים ממני לנחש במה משלח ידו, הייתי עונה: פקיד דואר וותיק. אבל הוא לא. הוא כאן, בבית המדרש, צועד במהירות נינוחה לספסל האחורי. כשהוא חלף ליד המקום בו ישבתי, חבריי לספסל הוותיקים ממני בישיבה, התרוממו מעט ממקומם – כמתחייב מדין כיבוד תלמיד חכם. "מי זה?", שאלתי בהפתעה. 

– "ר' יצחק גולדשטיין. החברותא של הרב אריאב עוזר", ענה לי החברותא שלי שהכירו היטב. 

– "נו, ואז?", שאלתי מתוך הערכה לרב אריאב שמקדיש מזמנו היקר ללימוד עם "בעלבת" פשוט שקובע עיתים לתורה.

החברותא שלי ענה לי תשובה עניינית, קצרה ונקייה מסופרלטיבים: "הוא יודע את כל התורה כולה. כל התורה כולה. ואני אומר לך, מעשיו מרובים מחכמתו – אני עדיין לא החלטתי מה הוא יותר, גאון או צנוע". לימים הבנתי כמה התשובה הזו מקפלת בתוכה את הכול.

הבטתי אחורה, התבוננתי בו מתקדם לעברו של ראש הישיבה – הרב אריאב עוזר ששקוע בלימודו במקום הקבוע שלו שבספסל האחרון של בית המדרש (הכי רחוק מ"קיר המזרח" והכי קרוב ל"אוצר הספרים"). ההליכה של האיש הפשוט הזה והקימה הקלה של הבחורים מפניו, נמשכה כמו גל ששטף את בית המדרש. כל ספסל שר' יצחק השאיר מאחוריו בהליכתו, הקים מעט את יושביו. זה לא בלט לעין וניכר שההקפדה על ההלכה בנוגע לכבודו, נעשית ללא ידיעתו. רק אחרי שהוא בטוח חלף. היהודי הפשוט מתיישב בסמוך לרב אריאב ומיד הם ממהרים לשתף איש את רעהו בחוויותיהם מאוצר הספרים שמאוחסן בלבם. 

לא אחת יושבי בית המדרש נתקלו במראה של הצמד הענק הזה מחייך מאוזן לאוזן באמצע הלימוד, שלא לומר מתגלגל מצחוק. האמת, אינני יודע מה מצחיק בדברי הרשב"א או הריטב"א, אבל גם בעין גשמית ניתן היה להבחין ששיטת הלימוד העיקרית שלהם, היא "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי". 

2. 
ביום שלישי הקרוב, כ"ח בתשרי, ימלאו שלושים יום לפטירתו של הרב יצחק גולדשטיין זצ"ל – מגדולי תלמידי החכמים שבדור. מסע הלווייתו של ר' יצחק נראה כמו מסע חייו. לא נחסמו כבישים ולא שכרו חברות הגברה למלווים שהתאספו בשכונת מעלות דפנה שבה התגורר. קהל המלווים הורכב מכמה מאות אנשים (מספר מצומצם יחסית) מהם לא הצליח להסתיר את גדלותו, וממספר רב של תלמידי חכמים שבדברי ההספד שלהם גילו מעט מהערצתם הגדולה לנפטר. ביניהם היו הרב שלמה פישר, הרב שמואל אוירבך, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב מיכל זילבר. 

"הוא היה ראוי להנהיג את הדור", אמר ר' שלמה פישר בהספדו – ומי שמכיר, יודע שר' שלמה פישר לא מפליג בשבחים שאין בהם ממש. 

אצל תלמידי ישיבת איתרי ובוגריה, התואר הרשמי והיוקרתי של הנפטר היה "החברותא של הרב אריאב". אבל ר' יצחק גודלשטיין היה נכס של כלל ישראל בדור האחרון (ובדורות הבאים מן הסתם) ולא רק דמות מופת בישיבה מסוימת. המשפט המוכר "לא מחזיק טיבותא לנפשיה" היה משנת חייו, אך במחילה מכבוד תורתו, אין במשנה הזו כדי לפטור אותנו מלהכיר לו טובה על תרומתו העצומה ללימוד התורה של כל אחד ואחד מאתנו. 

הרב יצחק גולדשטיין היה העורך הראשי של תלמוד בבלי וירושלמי מהדורת שוטנשטיין, ונמנה עם עורכי האנציקלופדיה התלמודית ואוצר מפרשי התלמוד. מגידי שיעורים מנוסים, אברכים, בחורים, בעלי בתים ובעלי תשובה שהחלו את דרכם בבית המדרש, חייבים לו הכרת הטוב עצומה על המפעלים הגדולים שבנה לטובת הציבור (והאמינו לי, די בהיכרות שטחית עמו כדי לדעת שחוץ מ"טובת הציבור", לא היה שום אינטרס אחר שהניע אותו להתמסר לפרויקטים הגדולים האלו). 

מי שזכה להכירו מעט מקרוב, יודע שללא שום קשר ליצירות התורניות המופלאות עליהן הוא חתום, בראש ובראשונה הכרת הטוב לה הוא ראוי, היא על עצם לימוד התורה שלו. הרב יצחק גולדשטיין למד תורה לשמה בפרמטרים הכי תובעניים של "לימוד תורה לשמה". לפני כ-15 שנה הוא חלה במחלה קשה ועל אף מצבו הרפואי שהלך והידרדר, הוא המשיך להתמיד בסדר יומו הגדוש בלימוד תורה ובהנחלתה לכלל ישראל. 

על אף גאונותו היוצאת דופן, הקפיד לדבר עם בן שיחו – יהיה מי שיהיה – בגובה העיניים. אני חושב שהתכונה הנפלאה הזו באה לידי ביטוי בסגנון העריכה שלו: כל מי שנתקל בהערות הלמדניות שבתחתית דף הגמרא שבש"ס שוטנשטיין, לא יכול שלא להתפעל מההנגשה, מהניסוח הקולח והידידותי למשתמש. מסתבר שר' יצחק גודלשטיין, במשקפיים המיושנים שלו, ראה היטב את נימי הנפש של הדור החדש והמודרני. את הישן הוא חידש ואת החדש הוא קידש. 

בישיבת איתרי בשנים האחרונות, השם "יצחק בן שרה הינדא" הופיע שוב ושוב על לוח המודעות עם תוספת המילים: "זקוק לרחמי שמים מרובים". אך כל פעם הוא הפתיע מחדש כשלאחר היעדרות קצרה היה שב לתלמודו כאילו לא הוא האיש המוכר מה"מי שברך לחולים". הנה הוא שוב צועד בנינוחות ובצניעות לספסל האחורי שליד אוצר הספרים כדי "להחליף חוויות" עם הרב אריאב עוזר על עוד דיוק נפלא בדברי הראשונים. נראה שאחד מהראשונים, רבנו בחיי (בספרו "חובות הלבבות"), כתב הגדרה מדויקת המשקפת את דמותו: "החסיד, צהלתו בפניו ודאגתו בלבו".

זכות תורתו וצניעותו תגן עלינו.