הקולקטיב והאדם הפרטי

אין דבר כזה אדם שעומד בפני עצמו. כל אדם בעולם הוא בעיקר חלק מהחברה וחלק מהעם שהוא חי בו.

פרופסור יואל אליצור , כ"ה בחשון תשע"ז

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

הדור שלנו שולל ענישה קולקטיבית. לא רק ענישה קולקטיבית הוא שולל. הוא שולל את הקולקטיביות באשר היא. כל מלומד מתחיל יסביר לך שאם אחמד רצח יהודי – רק אחמד רצח את היהודי.

אם חסן הצית מדורה, אז רק חסן עשה את זה. ואך במקרה חסן אחר הדליק מדורה אחרת במקום אחר, וחסן שלישי במקום שלישי. אחיו ובן דודו לא עשו כלום. הם בכלל לא קשורים. רק במקרה כל המחבלים הם ערבים.

מי שאינו מלומד יאמר: "סליחה, על מה אתם מדברים? יש כאן מלחמה בין שני עמים". אבל מי שרוצה להרגיש מלומד לא יכול לומר זאת. מה אשם מוסטפה במה שעשה אחמד?

אני יכול להשתמש כאן בטיעון (הנכון, אגב) שאי-ענישה של האוכלוסיה תעלה לנו בדמים מרובים. דמים מלשון דם. שכדי למנוע פיגועים יש להעניש את האינטרס הערבי. זה טיעון נכון. אבל אני חושב שאני לא צריך להשתמש בו.

אני חולק על הנחת היסוד שלפיה אין קולקטיבים והאדם הפרטי עומד בפני עצמו.

יש חיה כזאת

חברה. עם. יש חיה כזאת. יש יצור כזה. נכון, תמיד יש פושעים פרטיים שפושעים בניגוד לדעתה של החברה שממנה הם באים. במקרה כזה יש להעניש רק את הפושע עצמו. אבל במקרה שבו הפושע פושע כתוצאה מכך שהחברה שבה הוא חי מעודדת ומקדשת פשעים כאלה – הרי שהיצור ששמו החברה שלו, הוא זה שצריך להענש. ואין זאת אומרת שאין בחברה שלו אנשים שמתנגדים ברמה זו או אחרת לפשע, אבל הם בטלים לגבי החברה שלהם. כי כל אדם הוא קודם כול חלק מחברה.

(ונקודה נוספת שחשוב להבהיר: חברה שמעודדת פשע היא לאו דוקא חברה שהאנשים שבה אומרים שהם בעד הפשע. השאלה מה אומרים האנשים היא שאלה בעלת חשיבות, אך לא בעלת חשיבות מרובה. חברה מעודדת לאו דוקא בדיבור. לפעמים הם אומרים הפוך, ובכל זאת מעודדים את הפשע.

לפעמים יש מעשה שהכול אומרים שהוא אסור, אבל הכל עושים אותו. החברה מחנכת לא בדיבוריה אלא בהתנהגותה ובמעשיה, ובמידת החומרה שהיא מתייחסת לפשע. להגיד שהפשע אסור זה לא בהכרח להתנגד, כאשר האוירה משדרת את ההפך, או כאשר ברור שמי שאומר את מה שאמר לא באמת מתיחס לפשע בחומרה הראויה).

אחמד באמת לא יענש על מה שעשה מוסטפה, אבל העם הערבי יענש על מה שעשה העם הערבי.

אין דבר כזה אדם שעומד בפני עצמו. כל אדם בעולם הוא בעיקר חלק מהחברה וחלק מהעם שהוא חי בו. יש בו גם קצת משהו פרטי, אבל זה בטל בששים. כל אדם הוא קודם כול חלק מהחברה שלו ומהעם שלו. אח"כ הוא גם קצת הוא עצמו, אבל ממש קצת.

מרחב התמרון שיש לאדם הפרטי הוא מוגבל מאד. הוא חיב לחשוב מה שחושבת החברה שהוא חי בה, וגם אם הוא ממש מקורי, הוא לא יכול להתרחק יותר מדי. בכלל, אם הוא מקורי יש להניח שזה משום שהוא חי בחברה שדורשת מחבריה להיות מקוריים.

יש אנשים שאוהבים לצחוק על החרדים שכולם שם אותו דבר וכולם חיבים ללבוש אותו דבר ואין להם בחירה. מצחיק מצחיק, אבל כמה בחירה יש לצברית מתל אביב? לא הרבה יותר מאשר לחרדים. בעניין הזה, ההבדל בין החרדי לבין הצברית הוא לא מהותי אלא כמותי, ובכמות קטנה מאד. ממש מזערית. הצברית אמנם יכולה לבחור בין כמה סוגי בגדים, אבל מרחב התמרון שלה מצומצם למדי. היא לא תוכל ללבוש מעטפת בד בבלית קדומה עם חצאית קש כושית תואמת ושטריימל על הראש, גם אם היא חושבת שזה ממש ממש יפה. יתר על כן: אין סיכוי שהיא תחשוב שזה יפה. ההשתייכות החברתית קובעת לא רק איך היא תנהג, אלא גם מה היא תחשוב ומה היא תרגיש. כל אדם הוא חלק מחברה.

אז בסופו של דבר היא תלבש בדיוק מה שכולן לובשות. אם היא תהיה ממש מקורית (כי בחברה שבה היא חיה מאד מקובל להיות ממש מקורית)היא תלבש משהו קצת שונה, כמו כל חברותיה, ותהיה בטוחה שהיא ממש ממש מקורית ושהיא חופשית לגמרי. מרחב התמרון שלה מצומצם עד כדי גיחוך, אבל היא בטוחה שהוא כולל את כל העולם, כי צר עולמה כעולם נמלה. או ליתר דיוק: כעולם החברה שבה היא חיה.

הלבוש הוא רק משל לדעות. הדעות של כל אדם, וראיית עולמו של כל אדם, מצומצמות עד כדי גיחוך. נכון, החברה שלנו מחנכת אותנו לחופש המחשבה. אבל לחופש כזה המצומצם למקום שאליו החברה מרשה לנו ללכת. גם החופש הוא דוקא ללכת למקום שאליו היא מכוונת. כל אחד יחשוב מה שמקובל בחברה שבה הוא חי. אם הוא ממש אמיץ ועצמאי בחשיבתו הוא יזוז חצי מטר הצידה, עם הזרם של כל האמיצים והעצמאים. חצי מטר! וואו.

סופרים שונים כבר השתעשעו בדמויו של ניסוי הבא לברר את השאלה כיצד חי האדם הטבעי. אדם טבעי שלא הושפע על ידי החברה. לכן הם כתבו על מקרים מטורפים שבהם גדל ילד בחיק הטבע ללא חברת בני אדם. החוקר המטורף בדק כיצד יתפתח ילד כזה. אינני יודע האמנם יש חוקר מטורף שחטף ילדים ועשה ניסוי כזה. אבל אם יש חוקר כזה, הילד שיגדל במעבדתו אינו האדם הטבעי. הוא יצור מעוות. האדם הטבעי הוא יצור שגדל בחברה, זה חלק מהגדרתו כאדם.

אולי אפילו הייתי מצליח לשכנע אתכם שכל אדם הוא חלק מחברה. אבל זה לא ילך. אתם חלק מחברה שבה אסור לומר שהאדם לא עומד בפני עצמו. אז לא תוכלו להשתכנע.

ובסך הכול זה מובנה בעולם. הלא ההסטוריה בנויה מעמים ומחברות, לא מבודדים. הנצח שיך לעמים. כל אחד מבין את זה, חוץ ממי שהחברה שבה הוא חי נווטה אותו לחשוב שלא חשוב העולם ולא חשובה ההסטוריה, חשוב רק הפרט.

שליטה ביצרים ונטיות

זה נכון גם לגבי נטיות שונות. נכון שלכל אדם יש נטיות כאלה ואחרות. אבל הן לא תתפרצנה אם החברה לא מרשה להן להתפרץ. כמו שחילוני לא יחשוב ששטריימל זה יפה. כאמור, עולמו של אדם מוגבל למרחב התמרון שהחברה מאפשרת לו. נכון שיש לו נטיות טבעיות, אבל הן לא תלכנה למקום שהחברה לא מקבלת. תאוותיו של אדם באות לידי בטוי רק כלפי מה שבהשג ידו. מי שיחיה עם אשה באי בודד לא יצטרך להתמודד עם נטות ותאוות. הוא לא יחשוב לא על גברים ולא על נשים אחרות. מי שהחברה תשדר לו שהוא ואשתו באי בודד, לא יחשוב על משהו אחר, כמו שהתל-אביבית בכלל לא מרגישה שהיא צריכה לתת לעצמה דין וחשבון למה היא לא בוחנת את האפשרות של שטריימל.

מי יודע כמה מאתנו נולדו עם נטיה לפדופיליה? עם נטיה למין עם בעלי חיים? עם נטיה לרצוח? אולי אני ואתה נולדנו עם נטיה כזאת. כיוון שהחברה לא מקבלת את זה הנטיה לא מתעוררת. אם החברה תתחיל לקבל את הנטיות האלה ולהתייחס אליהן כאל חלק מהחיים – מיד תראה איך האחוזים יעלו, ואיך אנשים יכתבו מעל כל במה כעובדה מוגמרת, כאילו הנתונים בידם, שכך תמיד היה ואנשים עשו את המעשים האלה באחוזים גבוהים מאז ומעולם, אבל בסתר.

כאשר החברה לא מעודדת גירושין – אנשים מרגישים פחות שהם רוצים להתגרש. הם לומדים להסתדר עם מה שיש להם. בחברה שבה יש הרבה גירושין – אנשים נמשכים לאופציה הקלה.

זוהי הסיבה שבגללה המקרים של נטיות התרבו מאד מאז שהחברה רואה בכך אופציה. כשהחברה לא ראתה בכך אופציה, היו אולי מספר מקרים מצומצם שבהם הנטיה התפרצה. ברוב המקרים היא פשוט לא באה לידי בטוי. האנשים הצליחו להיות נורמלים ובריאים. הבעיה היא שהיום החברה משדרת להם את ההפך.

והמאבק כאן הוא לא מאבק על השאלה איך ינהגו ראובן ושמעון. המאבק הוא מאבק על השאלה מה תהיינה הנורמות של החברה ומה יהיו פניה של החברה.

נכון שזה ישפיע לחיוב גם על ראובן ושמעון. אם החברה תהיה תקינה, יש יותר סיכויים שראובן ושמעון שייוולדו בה יהיו בריאים ונורמלים, ואם יש להם נטיה כלשהי – היא לא תתעורר. אבל ביסודו של הויכוח זה לא ויכוח על זכותו של פלוני או אלמוני אלא על פניה של החברה. זה כל העניין מתחילתו, גם אם יש מי שנוח לו להציג אותו אחרת. אלה שיצאו למאבק לשינוי פניה של החברה, ידעו בדיוק שאת זה הם עושים.