עמונה על אדמה פלסטינית?

פרופ' משה דן , כ"ו בחשון תשע"ז

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

ויכוח מתמשך והולך סוער בתוך הממשלה, בנוגע לאפשרויות להבטיח את הישרדות הקהילה היהודית בעמונה.

ממוקמת ליד הקהילה הגדולה-ממנה בהרבה של היישוב עופרה, עמונה נאבקת עכשיו בצו בג"ץ המצהיר שעליה להיהרס משום שהיא בנויה על "אדמה פלסטינית פרטית".

כדי ליישם פתרון צודק ובר-קיימא, יהיה חכם יותר לבדוק כיצד עמונה – שהוקמה לפני יותר משני עשורים בתמיכה ממשלתית על אדמה ריקה – הגיעה למעמד "בלתי חוקי".

לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, ישראל הפקידה את השטחים החדשים שזכתה בהם, של יהודה ושומרון (הידועים בשם "הגדה המערבית"), ומזרח ירושלים – תחת שלטון צבאי, מתוך תקווה למסור אותם בעתיד הנראה לעין תמורת הסכמי-שלום. למעט מספר מקרים יוצאי דופן, יהודים לא הורשו להתגורר ביהודה ושומרון, והמעמד של שטחים אלו נראה זמני ולא ברור.

המדיניות הממשלתית הייתה לא החלטית, במקרה הטוב. על-מנת לספק מבנה של סמכות שלטונית שתאפשר לחיים נורמאליים להמשיך בשטחים אלו, הממשלה דאז פנתה לצה"ל, שיסד את מתאם-הפעולות-הממשלתי-בשטחים, ואת המינהל האזרחי.

על בסיס יועצי-חוק, מפקד צה"ל דאז החליט שצה"ל יפעל באופן מלא רק על פי החוק הירדני, למעט מקרים בהם הדבר יסתור חוקים ונהלים צבאיים. זאת הייתה החלטה מנהלית, ולא חוק, ויוצאים מן הכלל אכן נקבעו, כמו למשל ההחלטה להחיל את החוק הישראלי במקרה של מס-ערך מוסף. אבל בנוגע לבעלות על קרקעות, המינהל האזרחי פעל על פי החוק הירדני. דבר זה נעשה משמעותי מספר עשורים מאוחר יותר, כשיהודים בנו קהילות חדשות, וערבים פלסטיניים וארגוני שמאל לא ממשלתיים כמו שלום-עכשיו, יש-דין, ורבנים-למען-זכויות-אדם, עתרו לבג"ץ בטענה שיהודים בנו את בתיהם ונכסיהם על "אדמות בבעלות פרטית".

טענותיהם מתבססות על חלוקת-אדמות מאסיבית שנערכה על-ידי ירדן בשנות-הששים המוקדמות ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). נתינת האדמות הירדנית נעשתה באופן שרירותי וללא תנאי, ועל-פי החוק הירדני והחוק של המנדט הבריטי שקדם לו, רישום הקרקעות בטאבו היקנה למקבל-האדמה שטר-בעלות וחזקה תמידית. אבל, ברוב האדמות הנ"ל לא נעשה שום שימוש, ושום מיסים לא שולמו עבורן – דבר שנדרש על ידי החוק העותומני (שקדם לחוק הירדני ולחוק המנדט הבריטי), בתור תנאי על-מנת שאדם פרטי יוכל להמשיך להחזיק בבעלות על קרקע כזאת. לפיכך, אי-השימוש ואי-תשלום המיסים של מקבלי-האדמות הערבים צריך לבטל את בעלותם הפרטית, היות שהחוק העותומני צריך לגבור בעניין זה על החוק הירדני או החוק המנדטורי הבריטי.

הסיבה שהחוק העותומני צריך לגבור על החוק הירדני והמנדטורי הבריטי בעניין בעלות על קרקעות היא, שההשתלטות של ירדן על יהודהו שומרון וחלקים מירושלים הייתה בלתי חוקית, ודרישתה של ירדן להיות שליט ריבוני באזורים אלה נדחתה על-ידי כלל הקהילה הבין-לאומית, למעט אנגליה ופקיסטן. ואילו השילטון המנדטורי הבריטי היה אמור להיות זמני (לטענת בריטניה), ולכן גם החוק של המנדט היה אמור להיות זמני – ולפיכך בעל סמכות פחותה מהחוק העותומני שהיה תקף וקבוע מאז 1858, לגבי בעלות פרטית של אדמות. לפיכך צה"ל לא היה תחת שום מחוייבות חוקית להכיר בסמכות הירדנית (או הבריטית) ביהודה ושומרון, לרבות חוקיה ומוסדותיה המשפטיים של ירדן. שלושה חוקים ישראליים היו בתוקף, והיו אמורים להיאכף:

1. תקנון אזורי - שיפוט וסמכות (1948) – חוק זה דורש שחוקי-מקרקעין ישראלים יוחלו על "כל חלק של פלסטינה אשר שר-ההגנה הגדיר בהכרזה כמוחזק על-ידי צה"ל". לפי עו"ד והמומחה המשפטי המנוח הווארד גריף, חוק זה "הופעל למען המטרה היחידה של החזרה למדינת ישראל של אדמות אשר הוכרו על-ידי החוק הבין-לאומי ב-1920, כחלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי, ושתמיד נחשבו כירושה של העם היהודי".

2. חוק תקנות-חירום (פיתוח אדמות-בור) (1949) – "מתיר למשרד החקלאות להכריז על אדמות כ'אדמת-בור', ולקחת שליטה על אדמות 'לא מפותחות'.

3. חוק (תקנת) חירום להפקעת אדמות (1949) – נותן סמכות להפקעת אדמה כאשר הדבר "לצורך הגנת המדינה, הביטחון הציבורי, אספקת צרכים חיוניים ושירותים ציבוריים, קליטת-מהגרים, או שיקום של חיילים-לשעבר או נכי-מלחמה."

בקיצור, לממשלה הישראלית יש את התמיכה החוקית הדרושה לסיפוח אדמות כשהמצב מצריך זאת. היות שהממשלה הישראלית לא סיפחה אזורים אלה, ולא החלה את החוק הישראלי עליהם, הם נותרו תחת השיפוט הבלעדי של צה"ל. באופן אירוני, צה"ל, האמור לייצג את מדינת-ישראל, מיישם את החוק הירדני – באישור בית-המשפט העליון. אלא שלאחרונה בית המשפט העליון עשה מהלך אפילו מעבר לזה.

בשנת 2014, שופטות בית המשפט העליון דורית בייניש, עדנה ארבל, ומרים נאור, הוציאו גזר-דין תקדימי. הן קבעו שהתושבים היהודים של יהודה ושומרון ("המתנחלים") לא יוכלו להשתמש בחוקי-המקרקעין העותומנים על-מנת להשיג זכויות-בעלות על אדמות, שהמינהל האזרחי טוען שהן אדמות רשומות ולכן "בבעלות פרטית" – אף על פי שאינן בשימוש.

יתרה מזאת, השופטת הראשית בייניש הכריזה שאדמה שלא יועדה להיות אדמה ציבורית היא אוטומטית "אדמה פרטית פלסטינית", ללא תלות אם ערבים טענו לבעלות עליה (או לא), השתמשו בה (או לא), ואם האדמה עברה הערכת-שמאי (או לא). הכרזה זו הולכת לפי החוק הירדני, אך באופן חד-צדדי הפכה בבת-אחת על-ידי השופטת הראשית, לחוק ישראלי.

לפיכך, עצם ההכרה של השופטת במענקי-האדמה הירדניים (שכאמור נעשו תוך שליטה ירדנית בלתי חוקית), אשר נרשמו בתור "בעלות פרטית" – הפכה להיות עילה מספקת למניעת יהודים משימוש או מטענת-בעלות על אדמות אלו. יהודים גורשו בעבר וניתן יהיה לגרשם בעתיד מבתיהם, להרוס את רכושם ולעקור את נטיעותיהם – אפילו כאשר אין ערבי הטוען באופן לגיטימי לבעלות פרטית על אדמות אלו, ואפילו אין אף טוען לבעלות בכלל.

עכשיו, כשכמעט 400,000 תושבים יהודים חיים באיזור "סי" של יהודה ושומרון, לצד כ-50,000 תושבים ערבים, אין למדיניות הזאת שום הגיון. מדוע מדינת-ישראל מפעילה מערכת משפטית שהיא אנטי-יהודית, אנטי-ציונית ואנטי-דמוקרטית? תוך טענה להחזיק ב"שלטון החוק", צה"ל ובית-המשפט העליון עוקרים את הערכים והמטרות היסודיים עליהם הוקמה המדינה והמצדיקים את קיומה.

אם הנהלים העכשוויים של צה"ל ובית המשפט העליון היו מיושמים ב-1948/9, לא הייתה קיימת מדינת ישראל כיום. הקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב היה מוחזר לצאצאיהם של תושבי הכפר הערבי "שייך מוניס", בתי-הארמון הערביים של שכונות טלביה ובקעה היו מושבות לצאצאי-ערבים בלבנון, ורוב הגליל היה תחת שלטון ערבי.

הכרה בחוק הירדני כלגיטימי על-ידי צה"ל, ולפיכך על-ידי מדינת ישראל, צופנת בחובה השלכות רציניות ביותר. הכרה כזאת רומזת שמדינת-ישראל מכירה בחזקה הירדנית כלגיטימית – מה שבאופן ברור מערער טענות כלשהן של ישראל לבעלות על אדמות יהודה ושומרון, וכמו-כן על ירושלים. יתרה מזאת, הכרה בחוקיות חלוקת-האדמות לערבים בתקופת הכיבוש המנדטורי-בריטית והירדני יכולה להוות כלי לקריאת-תגר על רכישת-אדמות שנעשו על-ידי יהודים אפילו בתוך קו-הפסקת-האש של 1949. כבר לא מדובר פה רק על "השטחים" – אלא על כל ישראל. 

מאז שירדן ויתרה על כל טענת-בעלות לגבי "הגדה המערבית" בשנת 1988, וחתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1994, מה שהגדיר את נהר הירדן בתור הגבול הלאומי בין ישראל לירדן – מדוע צה"ל ממשיך לקבל וליישם את המערכת הירדנית, שעל פי החוק הבין-לאומי מעולם לא היה לה, ומאז ההסכם ודאי ובודאי שאין לה, תוקף חוקי?

הסכמי-אוסלו יצרו מסגרת פוליטית וחוקית שהקצתה את אזורי "איי" ו"בי" לרשות הפלסטינית, ואת אזור "סי" למדינת ישראל. רוב התושבים הערביים ביהודה, שומרון ומזרח-ירושלים נושאים דרכונים ירדנים, והרשות הפלסטינית פועלת על פי החוק הירדני. אבל למה צה"ל ומדינת-ישראל צריכים גם הם להשתמש בחוק הירדני – במיוחד כשהוא מוטה לרעת יהודים? מדוע אזרחים ישראלים משלמי-מיסים המתגוררים ביהודה ושומרון כפופים לחוקים ירדנים?

היות שעל-פי החוק הירדני המיושם על-ידי הרשות הפלסטינית, מכירת אדמה ליהודי, קבלת תשלום כלשהו או השתתפות כלשהי בסחר אדמות שכזה, מהוות עבירה שעונשה מוות – נוצר מצב שקבלת-תשלום על ידי ערבים מיהודים היא סכנת-חיים. מאות ערבים הוצאו להורג או נאסרו לתקופות ממושכות על עבירות כאלו.

לסיכום, צה"ל (דרך "המינהל האזרחי") ובית המשפט העליון מקדמים ונותנים אישור רשמי לטענת-ההבל השקרית ש"ישראל (כלומר יהודים) גונבת אדמות פלסטיניות". זה לא צריך להיות המסר שמייצג את מדינת ישראל!
עניינים אזרחיים, כמו סכסוכים הקשורים באדמות או בהגנת-הסביבה, צריכים להיות מטופלים ומוכרעים על-ידי בתי-המשפט המתאימים ועל-ידי מומחי-משפט מיומנים, ולא על-ידי יועצי-חוק צה"ליים, ופקידים ושופטים הפועלים בחסות מערכת שיפוטית מנותקת, חסרת-שקיפות, שאינה כפופה למתן דין וחשבון על פעולותיה. 
זה ביזיון לשילטון החוק.

מערכת שמחליטה החלטות הפולשות לתחום הפוליטי, מערכת שמסוגלת לסתור את החלטות הממשלה שנבחרה על ידי רוב העם באופן דמוקרטי –  אף על פי ששופטיה ופקידיה לא נבחרו על ידי העם, אלא על-ידי מעגל אקסלוסיבי סגור של בעלי-השפעה, שמאפשר להם לעקוף את ההליך הדמוקרטי ולפעול נגד רצון רוב-העם.

אפשר לשנות מדיניות זו באופן חוקי, על-ידי הכנסת או על-ידי החלטה ממשלתית. היות שתהליך כזה צפוי לקחת זמן, הממשלה הנבחרת יכולה להכריז על הקפאת-התכניות להריסת בתים וקהילות יהודיות. כל מי שיוכל להוכיח שהוא ניזוק על-ידי הקפאה כזאת, יפוצה. זה יהיה הליך אנושי. אבל הרס רכוש וקהילות יהודיות על-מנת לציית לחוק ירדני – זה חסר הגיון לחלוטין לכל בר-דעת, החפץ-חיים בארץ הזאת.

 יתרה מזאת, כמו ששופט בית המשפט העליון בדימוס אורי שטרוזמן מציין, תחת החוק המקומי, אם מישהו בנה בתום-לב על אדמה כלשהי, ולאחר מכן גילה שהאדמה הייתה בבעלות אדם אחר, יש למי שבנה הזכות לשלם לבעלי-הקרקע את ערך המבנה (אם הוא עולה על ערך הקרקע לבדה), וכך להותיר את המבנה ברשותו ובבעלותו.

גישה הוגנת ואנושית ליישוב שאלות של בעלות-מקרקעין, תשקם את הדמוקרטיה הישראלית על-ידי עמידה על הסמכות של הכנסת ושל הממשלה הנבחרת, וכך תמנע המשך ההיסדקות של החברה הישראלית. 

המשבר בעמונה אינו נוגע רק לסכסוך לגבי בעלות על קרקעות וגורל הקהילה היהודית שם. הוא נוגע לכישלונה של מערכת המשפט הישראלית לפעול באופן הוגן ונטול-פניות. זהו עניין לדאגה ברמה הלאומית.