פרשתנו פותחת ומאריכה במשא ומתן המוזר בין אברהם לעפרון ובני-חת. אברהם מנסה לשכנע לשלם כסף מלא בעבור מקום קבורת שרה ואילו ברי שיחו מנסים לשכנע אותו לקבל את המקום ללא תשלום.

כוונתו של אברהם בהתעקשותו לשלם כסף ניתנת לפיענוח במספר כיוונים. לפי אפשרות אחת אברהם חשש שיערערו על בעלותו בעתיד. אלא שאם נכון הדבר יש לשאול מה רצתה התורה ללמדנו בסיפור זה; וכי מטרתה של התורה לספק הצעות טובות לקניית נדל"ן? אפשרות נוספת בדבר כוונתו של אברהם היא ההתנגדות להשיג דבר ללא מאמץ. לפי תפיסתו של אברהם על האדם להתאמץ להשיג את ששייך לו ולא לקבל מתנות חינם. אפשרות זו קשה גם כן מכמה פנים. למשל, לא מוזכר בפסוקים שאברהם קנה את נחלתו בארץ כנען, אלא התיישב במקומות הפנויים שהיו בה (למרות שניתן להבדיל בין קבלת מתנה מאדם אחר לבין זכייה מן ההפקר).

בעקבות שאלות אלו ושאלות נוספות, ובעקבות העובדה שהתורה האריכה סביב המשא ומתן שהתנהל בין אברהם לעפרון נראה שמסתתר כאן עיקרון מהותי יותר, אשר יתכן שמבטא פן עמוק יותר של שתי האפשרויות שהוזכרו לעיל. הצורך בחיפוש אחר עיקרון מעין זה מתעצם בעקבות פירושו של הספורנו לעמדתו של אברהם.

לאחר שעפרון מציע לאברהם את המקום בחינם אברהם מסרב ומציע לשלם בעבורו: "וַיְדַבֵּ֨ר אֶל עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת מֵתִ֖י שָֽׁמָּה". (בראשית כג, ג)

הספורנו דייק מדברים אלו (וכך ניתן להבין גם ברש"י) שהרצון של אברהם לשלם כסף בעבור המקום היה עד כדי כך גורף, שאם עפרון לא היה מסכים לקבל את התשלום הרי שאברהם היה מוותר על המקום: "אנכי אעשה כדברך לקבור שם המת אך אם נתתי כסף השדה, ולא אקבור בו באופן אחר". (ספורנו, בראשית, כג, ג)

כלומר, הרצון של אברהם לקנות את המקום בכסף לא היה העדפה, אלא האפשרות היחידה מבחינתו. מדוע עניין התשלום היה כל כך חשוב ומהותי מבחינת אברהם שבגינו היה מעדיף לא לקבל את המקום כלל?

יתכן שאברהם הבין את הבטחת הקב"ה לתת לו את הארץ באופן שחייב עיקרון זה. באחד הפסוקים המפורסמים בו מופיעה הבטחה זו נאמר: "כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם". (בראשית יג טו).

ההבטחה לירושת הארץ איננה לדורות ספורים, אלא לנצח, "עד עולם". אברהם הבין שכדי לממש הבטחה זו לא די לשלוט ולהחזיק בארץ, אלא יש להגיע לכדי כך בדרכים מוסכמות על סביבתו, כך שלא ניתן יהיה לערער על החזקתו בארץ לעולמי עד. במשא ומתן עם עפרון מתגלה שיותר משהיה חשוב לאברהם לנחול את הארץ, היה חשוב לו לייצר את התודעה שהוא הבעלים הלגיטימיים שלה.

אכן, במהלך ההיסטוריה של העם היהודי התגלה שההתנחלות הפיזית בארץ איננה קבועה, אם בעקבות רעב, גלות או נסיבות אחרות. לעומת זאת, מרכיב התודעה שהנחיל אבי האומה לדורות שאחריו, ובעקבותיו הכמיהה לחזור לארץ מעולם לא כבו.

נראה שעיקרון זה נכון לא רק ביחס לירושת הארץ. השגת יעדים, תורניים או אחרים, אף אם ישתמרו בטווח הארוך איננה חזות הכל. במידה שהשגתם תפגע בתודעה הציבורית ובשכנוע האוכלוסייה בקשר לרעיונות העומדים בבסיסם נראה שיש להעדיף את המרכיב התודעתי, שכן ראוי להציב את הנצח לנגדנו ולא מציאויות ברות חלוף.