סוד אוהל האבות

שמואל בן חמו , כ"ח בחשון תשע"ז

שמואל בן חמו
שמואל בן חמו
עצמי

אברהם אבינו מצא בת זוג לבנו, יצחק אבינו. יצחק אבינו אינו מסתפק בייחוס המשפחתי של רבקה אמנו אלא מעמיד אותה במבחן.

האם הנסים שהיו באוהל של שרה אמנו ימשיכו להתקיים?

המאמר מבוסס על דברי ה"שם משמואל" על פרשת חיי שרה משנת תרע"א. נראה לומר לפי פשט הפסוק שיצחק אבינו התחתן עם רבקה והתנחם מאובדן אמו לאחר שהיא נכנסה לאוהל אמו. כמו שכתוב: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. (בראשית כד,סז).

רש"י מביא את המדרש רבה האומר ששלושה נסים התקיימו באופן תמידי באוהל של שרה אמנו. הראשון: ענן שכן מעל האוהל, השני: ברכה היתה בעיסה והשלישי נר היה דלוק מערב שבת לערב שבת.

כמו שכתוב: " ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה, פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה, חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת, היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה. וכל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ברכה משולחת בעיסה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר. " (מדרש רבה בראשית ס,טז).

בהקדמתו לספר שמות הרמב"ן מציין שאוהלי האבות היו מקום של שכינה בדיוק כמו המשכן.

כמו שכתוב: "..... וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד." (רמב"ן הקדמה לספר שמות).

שלושת הנסים שהיו באוהל שרה מזכירים את אותם הנסים שהיו במשכן ובבית המקדש. הנר המערבי של מנורת הזהב לא כבה לעולם. כאשר הכהן היה בא להדליק את המנורה הוא היה לוקח מהאור של הנר המערבי כדי להדליק את שאר הנרות. (ראה תלמוד בבלי מנחות פו ע/א).

היתה ברכה מיוחדת בלחם הפנים כאשר הוא היה נשאר חם במשך שבעה ימים. כמו שכתוב בספר שמואל א' כאשר הכהנים הביאו לדוד המלך לאכול מלחם הפנים: וַיִּתֶּן-לוֹ הַכֹּהֵן, קֹדֶשׁ:  כִּי לֹא-הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי-אִם-לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה', לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ (שמואל א כא,ז).

הנס של הענן מהווה סימן חיצוני מובהק, גלוי לכולם שהקב"ה שוכן בתוך עם ישראל, כמו שכתוב בזמן חנוכת המשכן: וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. (שמות מ,לד).

ה"שם משמואל" מסביר את המשמעות הפנימית של הנסים. הנר שלא כבה משבת לשבת מסמל את התגברות האור בכל שבוע. כאשר ימות החול לא קלקלו את רמת האור והקדושה שהושגה בבמהלך השבת. למעשה האור היה מתגבר ועולה בהתמדה משבוע לשבוע בניגוד לחוקי הטבע.

הברכה בעיסה מראה את אותו הדבר כאשר הלחם של שרה אמנו לא היה מתקלקל ושומר על טריותו.

הברכה מביאה את השפע. השפע שבא מהקב"ה אינו מוגבל והולך ומתפשט לכל עבר, בניגוד לחוקי הטבע שהם מוגבלים ואינם הולכים ומתגברים. למשל, אוכל אינו נשמר לאורך זמן, הוא מתקלקל ומתישן. כוחות הפועלות בעולם אינם הולכים ומתעצמים אלא הולכים ודועכים. גלי הקול מתפשטים עד מרחק מסויים ועוצרים.

"שמאחר שנשתלחה בו ברכה, הרי היתה החיות שבו שופעת עליו תמיד, ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפעת בו חיות מתחילה כך היא לעולם." (שם משמואל, בראשתית שנת תרע"א דף רי).

נראה להוסיף שהשכינה השורה בעם ישראל מכניסה בכל אחד מאיתנו מימד נוסף הנובע מהשפע: כוח השינוי וההנעה להתפשטות השכינה בעולם.

זה אולי מסביר את כוח היצרתיות והחדשנות המאפיין את עם ישראל.

לעומת זאת אומות העולם שייכות לעולם הטבע הכפוף לחוקים שאינם משתנים. לכן הגויים שולטים יותר על עולם הטבע שהוא סטטי.

בע"ה נחזור להקים את אוהל שרה אמנו בהר הבית וכך הקב"ה יגלה את שכינתו לעיני כל בבית המקדש השלישי בב"א.