אוצרות שמים

יעקב נתנאל , ה' בכסלו תשע"ז

ערוץ 7

היה זה לפני כחודש ,בז' בחשוון. רבבות אלפי ישראל נכנסו למסע חצי שנתי של תחינה ובקשה על הגשם ואני מגלה שהמוטיבציה שלי להצטרף, נמוכה.

מאז ומתמיד ידעו כולם שבישראל, מים אינם דבר מובן מאיליו. כילדים, חזרו ושננו לנו שמדובר במשאב מתכלה שצריך להשתמש בו בתבונה. הכנרת היא ללא ספק גדולה ויפה אבל גם היא תלויה בחסד ה' ובגשמים שירדו וימלאו אותה. ההתניידות התמידית הזו בין הקו האדום העליון והתחתון יצרה מתח פנימי תמידי. תרמה לכך העובדה שבמשך השנים המפלס כמו האוברדרפט של רבים מאתנו היה קרוב יותר לקו האדום התחתון מאשר לעליון.

התוצאה הייתה ממש כמו שרצתה התורה. הבנו שארץ ישראל היא לא כמו ארץ מצרים שמשקים בה מהנילוס, אלא 'למטר השמים תשתה מים'.  בשנים הקשות, המצוקה הייתה מוחשית והתפילות לגשם בקעו מעומק הלב. הפתרון של יבוא מים מטורקיה רק חידד את המציאות והמחיש את עומק הבעיה: מדינה - שמקור המים שלה הוא הגשם. זו אולי הסיבה לכך שבעוד שאירופה רואים בגשם מטרד, ילדי ישראל מקפצצים בשלוליות בחדווה.

התמונה השתנתה, בעקבות כניסתו של שחקן בלתי צפוי לזירה. ים התיכון שהיה משאב בלתי רלבנטי החל לתפוש פיקוד על משק המים בישראל. הרעיון של התפלת מים, נשמע אולי כמו פנטזיה אלכימאית אבל עם עובדות קשה להתווכח. העובדות הן, שמדינת ישראל זינקה לראש הפירמידה העולמית בטכנולוגיית ההתפלה ומשק המים שלה הולך ומתבסס על צריכה של מים מותפלים. לאורך רצועת החוף הנדיבה (במושגים ישראליים..) שלנו, הולכים ומוקמים מפעלים ההופכים מר למתוק. בעלות נמוכה מאד ובכמויות אדירות. כאלו, שכבר עכשיו מספקות עשרות רבות של אחוזים מתצרוכת המים במשקים הפרטיים. כדי לשבר את האוזן נאמר, שתפוקת המפעלים נמדדת ביחידות של ממ"ק (מליון מטר קוב) שנתיות. דמיינו לעצמכם קוביית מים באורך ברוחב ובגובה(!) של מאה מטרים - זה ממ"ק אחד. מדובר, על מאות כאלו בשנה.

הנתונים המרשימים מעלים תהיות. מצד אחד זהו ממש נס. איך ה' נתן את הבינה דווקא כאן ועכשיו לעם ישראל להשתחרר מהמצוקה הקיומית הזו? ומצד שני צפה השאלה, האם הפכנו לארץ מצרים? האם התפילה על הגשם תסתכם בציפייה רומנטית לחילופי העונות ולניחוח הסתיו? ובעיקר, לאן יביא אותנו השחרור מתלות האהבה הזו של הארץ שעיניי ה' בה מראשית שנה עד אחרית שנה? התשובה לא איחרה לבוא.

הימים חלפו והגשמים בוששו לבוא. ובמקומם באו הלהבות ואכלו את חיפה, זכרון יעקב, בית מאיר נטף ונוה צוף. ברור, שהיכולת של בקבוק יחיד להבעיר ישוב שלם תלויה ביובש הקיצוני של האדמה והעלווה. לאחר קיץ שלם וחלק מחורף נטולי מים, האש אכלה בכל עוז.

גם כאן ראינו נסי נסים, בכך שאף לא אדם אחד נלכד בלהבות. אולם עשרות הבתים שהפכו למאכולת אש העניקו לנו שיעור צורב והבהירו לנו שני דברים חשובים:  א - המים הזורמים בברזים הם רק היבט אחד של הצורך בגשם. ב - לא משנה מה נעשה, תמיד נהיה תלויים בחסדו ובאהבתו של ה', כמו ברכת השמים שהריק לנו ביד נדיבה בימים האחרונים. מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו.