מלכודת הדבש של גיל הפנסיה לנשים

עו"ד יעל דולב , ו' בכסלו תשע"ז

יעל דולב
יעל דולב
צילום: עצמי

ההחלטה לדחות את קידום חוק העלאת גיל הפרישה לנשים פותחת פתח לגניזת החוק שיוזמיו רצו בטובת הנשים, אך בפועל הוא עלול להשליך את הנשים העובדות למלכודת דבש הרסנית.

הסוגיה בדבר קביעת גיל הפרישה לנשים מצויה בשיח הציבורי לפחות מאז שנת 2004, אז נחקק חוק גיל פרישה, אשר קבע העלאה בהדרגה של גיל הפרישה של גברים ונשים מ-65 ל-67 שנים. זה הגיל בו יכול מעביד לחייב את העובד והעובדת לפרוש מן העבודה. גיל זה מכונה "גיל פרישת חובה".

עוד קבע החוק כי זכות האישה להחליט לפרוש מהעבודה, יועלה באופן הדרגתי מ-60 ל-62. בגיל זה יכולה העובדת להחליט מרצונה לפרוש מהעבודה ולקבל פנסיה. גיל זה מכונה "גיל פרישת זכות".

בהתאם לחוק הוקמה ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים, במסגרתה דובר על העלאת גיל הפרישה לנשים מ- 62 ל- 64. בימים אלו נדרשה הכנסת בשנית לנושא, והחלטה בעניין העלאת גיל הפרישה נדחתה לחודש ינואר 2017.

יודגש כי מדובר בזכות המוקנית לנשים בלבד. אישה, להבדיל מגבר, יכולה להחליט בגיל 62 כי היא איננה רוצה להמשיך ולעבוד עד גיל 67, אלא היא מעוניינת לפרוש מן העבודה כבר כעת. העובדת זכאית גם להחליט כי היא מעוניינת להמשיך ולעבוד עד גיל 67.

לכאורה, מדובר בזכות מועדפת, המקנה לאישה זכות שאיננה ניתנת לגבר. עם זאת, לדעתי, זכות זו היא גם מלכודת דבש, אשר מעגנת פגיעה בזכויות הנשים דווקא. ראשית, מעביד אשר יודע – או חושש – כי האישה העובדת או מועמדת לעבודה אצלו, מתכוונת לפרוש מן העבודה חמש שנים לפני הגבר המקביל לה, יחשוש לקבל אותה לעבודה, ויחשוש לתת לה קידום ותפקידים אחראיים.

עובדים מבוגרים בכלל, ועובדות מבוגרות בפרט, נתקלים לעתים בקשיים למצוא מקום עבודה ולהתקדם בעבודה, בשל אפליה סמויה. כאשר מעביד מראיין מועמדת מבוגרת לעבודה, הרי היא נמצאת בעמדת נחיתות לעומת מועמד-גבר שהוא באותו גיל.

כך גם, כאשר מעביד צריך לבחור את מי מעובדיו לקדם לדרגה ניהולית בכירה, הוא עלול להעדיף את מי שבפניו עומדות שנות עבודה עתידיות מרובות יותר, כלומר את הגבר. כך, אחרי שהאישה העובדת נתקלת, לכאורה, באפליה אסורה בקבלתה לעבודה ובקידומה, בשל היותה אם לילדים, או בשל היותה בגיל הפוריות כך שהיא "עלולה" להיעדר מן העבודה מחמת הריון ולידה, הרי בשלב מאוחר יותר, כאשר ילדיה מתבגרים וכאשר התוכניות ללדת ילדים נוספים מאחוריה, היא עלולה להיות מופלית לרעה כיוון שנותרו לה שנות עבודה מועטות מדי.

מן הצד האחר, עובדות מבוגרות רבות נתקלות בהפעלת לחץ סמוי מצד המעביד לפרוש מן העבודה בגיל 62 ולפנות את מקומן לצעירות ולצעירים מהן. בעת פיטורי צמצום למשל, עלול המעביד לשקול, בגלוי או בסתר, את גילה של העובדת כנגדה. אם יפטר את הגבר, בגיל 63 למשל, יוותר הגבר ללא מקור פרנסה, ואם יפטר את האישה, תוכל האישה לממש את זכותה לקבלת קצבת זקנה.

הפגיעה באישה, באמצעות הענקת "זכות יתר" לפרישה מן העבודה, יכולה לפגוע בה גם בדרך נוספת. בסופו של דבר כולנו, למרות תלונותינו הרבות, רוצים לעבוד וזקוקים לעבוד, לא רק לשם הפרנסה אלא גם לשם סיפוק והגשמה עצמית, על מנת שיהיה לנו טעם וצורך לקום בבוקר, ולהעסיק את עצמנו. עובד הפורש לגמלאות, נהנה אולי בראשית מן החופש שקיבל, אך לאחר מכן מתחיל שלב השעמום והבטלה מאונס.

נשים יכולות לעבוד וזקוקות לעבוד בדיוק כמו הגברים. מתן זכות פרישה מוקדמת לאישה פוגעת בסופו של דבר בה כעובדת, פוגעת במעביד הזקוק לעבודתה, ופוגעת בקופה הציבורית אשר עליה מועמסת עלות הפנסיה הגבוהה של האישה.

יש לזכור גם כי תוחלת החיים של הנשים גבוהה יותר משל נשים לעומת גברים, ולכן זה אך טבעי להשוות את גיל הפרישה של נשים לגברים.