ירושלים או ברוקלין – זו השאלה!

צבי פישמן , י"א בכסלו תשע"ז

תקנו אותי אם אני טועה, אך יש לי הרושם כי כלי-התקשורת החילוניים בישראל מביעים עניין רב יותר ב"סלבס" שנהיו לחסידי ברסלב, לחב"דניקים או לחרדים-ליטאיים (כמו, למשל, אורי זוהר) והרבה פחות מתעניינים בבעלי תשובה שאימצו את עולם הציונות הדתית.

ייתכן ומגמה זו נובעת מאי-האהדה הכללית, בלשון המעטה, מצד התקשורת כלפי תנועת ההתיישבות והציונות הפטריוטית. או ייתכן ו"סלבס" שחוזרים בתשובה נמשכים יותר לעולם החרדי או החסידי, מסיבות אחריהן ננסה להתחקות בהמשך הדברים.

אני מעז לנחש כי מספר בעלי התשובה המגיעים מדי שנה מגיע ל"מכון מאיר", הישיבה לבעלי תשובה המושתתת על תורת הרב קוק, דומה למספרם של בעלי-התשובה המגיעים לישיבות החרדיות או החסידיות. ובכל זאת, אנחנו לא שומעים בכלי התקשורת על אותם בעלי-תשובה אידיאליסטים ציוניים ונמרצים.

בטרם אדון בהרחבה בתופעה זו, הרשו לי לספר ולהסביר כיצד תסריטאי חילוני גמור מהוליווד כמוני מגיע, בסופו של דבר, לבית-מדרשו של הרב קוק.

לאורך כל שנותיי בהוליווד, בעודי חי את "החיים המהירים" בלוס-אנג'לס, תמיד חשתי כי משהו היה חסר שם. התחושה שלי באותן שנים הייתה של חרדה פנימית מעורפלת, עד כדי כך ששום סכום כסף או שום כמות של מריחואנה לא יכלו להרוות.

יום אחד, על החוף בסנטה מוניקה, שוחחתי כהרגלי עם אחד מחבריי. במהלך השיחה,שאיכשהו התגלגלה לעניינים רוחניים, שאל אותי חברי איך זה שאיני יודע דבר ביהדות.

אודה ואתוודה: מאז חגיגת הבר-מצווה המאוד-רפורמית שחגגתי, לא היה לי שום קשר ליהדות. במקום שחגיגת בר-המצווה תהיה התחלה, עבורי היא הייתה הסוף.

באותו יום, חמש עשרה שנים לאחר הבר-מצווה שלי, עזבתי את החוף בלוס אנג'לס באוטו הספורט שלי ונהגתי לשכונה יהודית במערב הוליווד. בחנות ספרים יהודית של חב"ד, אליה נכנסתי, קניתי את התנ"ך בתרגום לאנגלית, ספר על יהדות למתחילים, ספר בשם "ליקוטי עצות" מאת רבי נחמן – ספר שנשמע לי מעניין.  וספר נוסף עליו המליץ המוכר – פירוש עממי לספר "התניא". ביחד עם ספרייתי הצנועה החדשה נהגתי בחזרה לחוף והתחלתי לקרוא.

התחלתי עם התורה: "בראשית ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ". זה באמת מעניין מאד - חשבתי לעצמי - יש כאן א-לוקים, ובמשך שנים לא שמתי לב אליו.

בהמשך, א-לוקים מצווה על אברהם ללכת לארץ ישראל. הוא לא ציווה עליו לשמור שבת. הוא גם לא ציווה עליו לשמור כשרות ולהניח תפילין: הדבר הראשון שא-לוקים ציווה על אבי העם היהודי היה ללכת לארץ ישראל.

המשכתי לקרוא את התורה כאילו הייתה תסריט מרגש. א-לוקים מצווה על משה, במפגשם הראשון, לשחרר את העם היהודי מכבלי העבדוּת של מצרים ולהביאם לארץ ישראל. בהמשך אומר א-לוקים למשה שוב ושוב כי הוא נותן ליהודים את התורה כך שיוכלו לחיות בארץ ישראל בשלום, ברווחה ובשגשוג.

אבל כשהסתכלתי סביבי בלוס-אנג'לס, נוכחתי כי המקום היה עמוס ביהודים, כולל יהודים דתיים. מה הם עושים בקליפורניה - תהיתי. עבורי, מתוך קריאה פשוטה וישירה של הטקסט התנכ"י, נוכחתי כי רצונו של א-לוקים הוא שהעם היהודי יחיה בארץ ישראל.

בקיצור, לילה אחד חלמתי חלום – בדומה מאד לחלום המתואר בתחילת ספר "הכוזרי". חלמתי על תפילין ענקיות ושמעתי קול רועם משמים: "זה מה שאתה צריך – להתחבר לא-לוקים!". נחרדתי. הקול היה כל כך אמיתי, עד כדי כך שלמחרת בבוקר נהגתי לבית חב"ד בסנטה מוניקה ושאלתי את הרב אם אוכל להניח תפילין. "כמובן!"  - הוא לא הסתיר את שמחתו. אחת השאלות ששאלתי אותו באותו בוקר היא מדוע לא כל היהודים, לפחות לא כל אלה השומרים תורה ומצוות, חיים בארץ ישראל, ולא בקליפורניה או בניו-יורק. הוא השיב לי כי יבוא יום והעם היהודי יחזור לארץ ישראל ויחיה שם, אולם עכשיו השעה אינה כשרה לכך. "זוהי משימתו של המשיח" – הסביר – "לא שלנו".

ככל שהמשכתי לקרוא את התורה הייתי יותר ויותר משוכנע בכך שא-לוקים רוצה בכך שבני ישראל יחיו בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר. מעמד הר סיני היה אירוע עצום, אך הר סיני היה רק תחנה אחת בדרך למטרה הסופית. היעד של העם היהודי היה לחיות חיי תורה בארץ ישראל. עמוד אחר עמוד הבנתי את אותו מסר עקבי, והמסר היה זהה וברור כשמש. כל התנ"ך עסק בכינונו של העם היהודי בארץ ישראל.

ארץ ישראל כלל לא נזכרה בספר על יסודות היהדות שקניתי, אולם בספרו של רבי נחמן, "ליקוטי עצות", הוקדש פרק שלם לשבח ארץ ישראל. רבי נחמן לימד כי "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על יד קדושת ארץ ישראל, כי כל עליות שצריכין לעלות אל הקדושה הוא רק על ידי ארץ ישראל... וצריך לבקש מהשם יתברך שיהיה לו כיסופים וגעגועים לארץ ישראל, עד שיזכה לבוא לשם."

אז התפללתי והתפללתי. לילה אחד, ביקשתי מא-לוקים שייתן לי סימן, האם עלי לנסוע לארץ-ישראל או לא. למחרת בבוקר מצאתי בתיבת-הדואר שלי עלון. על כריכתו התנוססו תמונת הכותל המערבי והכיתוב: "ירושלים – הבחירה שלי". באותו יום קניתי כרטיס טיסה.

במהלך שהייתי בישראל, טיילתי ברחבי המדינה וחיפשתי את השם במרץ רב. מכושף ומוקסם מנופי התנ"ך, התאהבתי בארץ והרגשתי בעומק נשמתי כי זהו אכן המקום האחד והיחיד ליהודי. בכל פעם ששבתי לירושלים מטיולי ברחבי הארץ, ניסה רב שפגשתי בכותל המערבי לשכנע אותי להשתתף בשיעור או שניים באיזושהי ישיבה. בכל פעם סירבתי בנימוס. מי בכלל רוצה ללכת לישיבה? חיפשתי את א-לוקים! לבסוף, בפעם הרביעית שפגש אותי, אחרי שכבר הייתי חודשיים בארץ, הסכמתי לבקר בישיבה לשיעור ולארוחה. הייתה זו ישיבה חרדית לתלמידים אמריקאים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, היו לבושים בחליפות כהות ובכובעים שחורים. כמי שגדל על סרטים הוליוודיים, המקום היה נראה בעיני כסרט בלשי בכיכובם של האמפרי בוגראט ופטר לורי או כפולין בשנות ה-30. הגברים בשחור כלל לא נראו כבניה-ילידיה של ארץ התנ"ך, הארץ אותה חצו לאורכה ולרוחבה יהושע בן-נון ודוד המלך.

השיעור אליו הצטרפתי היה מעניין. גם הבחורים היו מאד ידידותיים. אבל כששאלתי אותם במהלך ארוחת-הצהרים על מדינת ישראל, חיוכיהם הפכו למרירים והם ניסו לשכנע אותי כי המדינה הינה "טריפה". בשיעור שלפני הארוחה שמעתי כי א-לוקים משגיח על כל דבר ודבר בחיינו – אפילו על מסלולו של עלה הנושר על הקרקע. אולם על פי תפישת עולמם, ההשתדלות העצומה לקיבוץ נידחי ישראל מארבע כנפות הארץ ובכינונו-מחדש של העם היהודי בארץ ישראל -  כל אלה אינם אלא מעשה שטן, לא מעשה א-לוקים. דבריהם, שנשמעו לי משוללי כל היגיון, הביאו אותי להיפרד לשלום מהישיבה ומהבחורים, לבלי שוב.

באחד מלילי שבת בכותל המערבי, פגש אותי מאן-דהוא והציע לי לחוות סעודת שבת אצל משפחה דתית. הוא הוביל אותי וקבוצה של תיירים נוספים אל תוככי שכונת מאה שערים. המשפחה שאירחה אותי ושני בחורים נוספים הייתה משפחה צעירה המשתייכת לחסידות ברסלב. הם לא השתמשו בחשמל; הדירה כולה  הייתה מוארת באור נרות. אבי המשפחה היה בחור צעיר ושמח שאהב לשתות כוסית "לחיים" אחת או שתיים. במהלך הארוחה, כאשר שאלתי אותו על מדינת ישראל, שמחתו עדיין נותרה בעינה אך הוא המליץ לי לשכוח מזה לחלוטין ולהתרכז רק בתפילות ובלימוד. כשסיפרתי לו על רצוני לשרת בצה"ל, הוא צחק וסחף אותנו לריקוד שמח סביב השולחן. "זהו צבא של כופרים"- אמר.

באותו ביקור ראשון בישראל, לא הזדמן לי להתוודע לעולמו של הרב קוק. בליל פורים, הלילה בו הרב צבי יהודה זצ"ל הלך לעולמו, ביליתי במסיבת דיסקו באוניברסיטה העברית. בכל פעם שביקרתי בכותל המערבי חלפתי ליד אוהל שניצב בכיכר, אך לא היה לי מושג על כך שהיה זה אוהל-מחאה של תנועת "גוש אמונים" שהוקם במסגרת המאבק נגד הנסיגה מימית. ידעתי אמנם כי ישראל היא המקום שבו עלי לגור, אך לא ידעתי איפה להתחיל. לא ידעתי עברית, לא ידעתי היכן אוכל למצוא עבודה כתסריטאי. מנגד - באמריקה חיכתה לי משרת ההוראה שלי בבית-הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק. אז חזרתי לאמריקה.  

כשהגעתי למנהטן, התרסקתי. הרגשתי שאני לא יכול לנשום. לא הייתה שם שום קדושה באוויר. לא הייתה שם קדושה בשום מקום. הרגשתי כמו אי-טי, הייצור מן החלל החיצון, שנקלע לכדור-הארץ. לאחר שבועיים של חנק רוחני מהניסיון להשיג שוב את ההיי שחוויתי בארץ ישראל, החלטתי לנסוע ברכבת לברוקלין, כשהיעד הוא שכונת קראון-הייטס החב"דית. אך גם שם לא מצאתי קדושה. אילו היה בידי "מונה גייגר" המודד את רמת הקדושה, המחט הייתה נשארת על האפס ולא זהה ממנו. נופי שכונת ה"שחורים" הסמוכה לתחנת הרכבת התחלפו בנופיה של שכונה מלאת חסידים, אך האוויר היה עדיין אותו אוויר ניו-יורקי. התחושה שלי אמנם השתנתה לטובה כשנכנסתי לבית-מדרש קטן לתפילת מנחה והעפתי מבט חטוף על הרבי. הקדושה זרחה מפניו כקרן-לייזר, אך כאשר פתח את פיו הוא דיבר יידיש. חשתי כאילו אני שוב בחזרה בפולין. ב"קראון הייטס" ביקרתי בהמשך עוד כמה פעמים, השתתפתי בכמה שיעורי "תניא" באנגלית, השתתפתי בהתוועדויות עם כמה אלפי חסידים – אבל לא הרגשתי שם בבית, אלא כאילו נקלעתי לסרט של מישהו אחר. עם כל הכבוד וההערכה, קראון הייטס הייתה רחוקה שנות-אור מארץ-הקודש.  

לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. למדתי אז באולפן לעברית בבניין הסוכנות היהודית במנהטן. לכיתת האולפן נכנסו שני שליחים מישיבת "מרכז הרב" – הרב יהודה חזני זצ"ל ומאיר אינדור ייבדל לחיים ארוכים - וחיפשו מתנדבים שיסייעו לישראל במשך המלחמה. הם זה עתה קבעו את משרדם לגיוס מתנדבים לשעת חרום במשרדי מערכת העיתון "ג'ואיס פרס" בברוקלין. למחרת, כשהתייצבתי במשרדם על-מנת להירשם לטיסה, הוא היה ריק מאדם, אז התחלתי לענות לטלפונים המצלצלים.

הרב חזני ואינדור הופיעו במשרד בדיוק בזמן למהדורת החדשות של הערב. הטלוויזיה הייתה תלויה גבוה על הקיר והרב המזוקן מישראל היה צריך לעלות על כיסא בכדי להדליק את המכשיר. כשהישראלים הפציצו את ביירות, הוא ניתר על הכסא ופצח בתרועות ניצחון. "זהו רב כלבבי!" – חשבתי לעצמי, שמח על כך שסוף סוף מצאתי את המורה-הרוחני שלי. הוא היה ההתגלמות של כל מה שחיפשתי: גדול בתורה ומלא אהבה נלהבת לעם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל והקדוש-ברוך-הוא – וכל זה באדם אחד. ביחד עם מאיר אינדור הבלתי-צפוי ואחוז-התזזית, היו השניים כמו באטמן ורובין, בשליחות שעיקרה לנער את יהדות ארצות-הברית מתרדמתה ולהראות לה טעם יהדות אמיתית מהי.

כשהגיעה זמנה של קבוצת המתנדבים הראשונה לטוס לישראל, ביקש ממני הרב חזני להישאר בניו-יורק ולעמוד בראש תוכנית המתנדבים, בעוד הוא ואינדור ישובו לישראל לארגן את העניינים עבור המתנדבים. מאוכזב, עשיתי כבקשת הרב. כעבור שנתיים, כשהגעתי לישראל – הפעם כעולה חדש, קיבלה אותי משפחת חזני לביתה. הרב יהודה לקח אותי ל"מכון מאיר" והורה לי לשבת וללמוד. הוא שידך לי כחברותא את הרב דוד סמסון, וביחד איתו כתבתי  במשך הזמן ארבעה ספרים באנגלית העוסקים בתורת הרב קוק.

וזה מחזיר אותנו לשאלה שהעליתי בראשית דבריי. אם נשפוט על-פי כלי התקשורת הכלליים בישראל, ניתן להתרשם כי "סלבס" שחוזרים בתשובה, ברמה כזו או אחרת, נמשכים לחסידות ברסלב או חב"ד, או לקהילה החרדית-ליטאית – ולא לציונות הדתית. מובן כי כל זרם המניף בגאון את דגל התורה ואת שם ה' ראוי לכל שבח. אפשר ללמוד מכל דרך של תורה, לאנשים יש סוגים שונים של נשמות: יש אנשים עם נשמות "ברסלבריות", בעוד שלאחרים נשמה "חבד"ית", חרדית-ליטאית או נשמה כלל-לאומית המאפיינת את אלה ההולכים בדרך הציונות הדתית.

"סלבס" מתאפיינים, על פי רוב, בהדגשת העצמי, וייתכן וזה מה שמביא אותם לחוגים המדגישים את עבודת ה' הפרטית, האישית. עבור אחרים, ייתכן והתלבושות דמויות-התחפושת של היהדות החרדית מהווה את מוקד-המשיכה, כעולמה של היהדות החרדית והחסידית, המזכיר את העיירה-היהודית של פעם, נתפש בעיניהם כיהדות שהיא יותר אותנטית, למרות שהשטריימל והמעילים השחורים הארוכים הם בעצם המצאה מאוחרת יחסית, בת כמה מאות שנים בלבד. לעומת זאת, עולם הציונות הדתית, הפתוח יותר והמוגדר בצורה מעורפלת יותר, המשיק ואף החופף לעולם החילוני על כל הפיתויים ואתגריהם, נראה בעיניהם כענף "לייטי" של היהדות.

אנו, כמובן, איננו יודעים את ערכה של כל מצווה ומצווה: מיהו חסיד אמיתי – האם זהו חרדי המקדיש שעתיים לבחינה מדוקדקת של ארבעת המינים לפני חג הסוכות, או הרב אריה לוין זצ"ל שהקדיש לכך שתי דקות כך שהדבר לא יגזול מהזמן המוקדש לביקור אסירים בכלא וחולים בבתי-החולים? מי יותר דתי – מתנחל החובש כיפה סרוגה קטנה שנוהג לביתו באלון מורה וצופה במהדורת חדשות הערב בטלוויזיה לפני שהוא מתקשר לבניו שבצבא, או יהודי חרדי הלומד יומם וליל בישיבה במאה שערים וטוען כי מה ששומר עלינו זה הקב"ה ולא צה"ל? ובעוד שישנם הטוענים כי הקהילה הדתית-לאומית נחשבת כיהדות סוג ב', ישנם רבים מקרב הציונות הדתית שהם גדולים בתורה ומדקדקים בקיום המצוות לא פחות מאלה המשתייכים לקהילה החרדית, ובנוסף הם גם מעורבים באופן פעיל בכינונה של האומה הישראלית בארץ ישראל.

הרב קוק לימד אותנו כי ככל שאדם עוסק יותר במצוות יישוב ארץ ישראל – כך הוא מתקרב יותר לשלמוּת והראשון לזכות לברכה בעולם הבא.  בבתי-המדרש של חב"ד, ברסלב והחרדים רווחות דעות אחרות. אין כמובן, לאף אחד שום מונופול על האמת: כמו שכתב הרב קוק, כל השקפות-העולם מצטרפות זו לזו.

אי לכך, אני יכול לדבר רק בעד עצמי. כאשר אני רואה את התמונה המפורסמת של ארבעת-אלפים השליחים מרחבי העולם המתאספים מדי שנה בברוקלין בחזית מרכז ליובביץ' העולמי באיסטרן פארקווי 770, אני נאנח בצער. עבור חסידות חב"ד, מרכז היהדות העולמית הוא ברוקלין. כמה עוצמתית יותר הייתה תמונה זו יכולה להיות אילו כל השליחים היו מתאספים בירושלים! איזה מסר עוצמתי לעלייה הייתה תמונה כזו משדרת לכל העולם היהודי! איזו דוגמה ומקור לחיקוי הייתה תמונה כזו משמשת! כפי שמצהירים נביאינו, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – ולא בברוקלין. וגם לא באומן.

כשקראתי בפעם הראשונה את התורה על החוף בקליפורניה, לא ראיתי שארצות-הברית או את רוסיה נזכרו בה. כל הנביאים חזו את תקומתו-מחדש של עם ישראל על אדמת ארץ ישראל. הגלות הינה קללה שנדונה להגיע לקיצה. מאז הקמת מדינת ישראל, אין עוד צורך בגולה. גם התורה וגם נביאי ישראל מלמדים אותנו כי קידוש ה' הגדול ביותר הוא כאשר העם היהודי חי כעם עצמאי על האדמה אותה הבטיח ה' לאבותינו. כדברי הנביא יחזקאל:

"וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' בהקדשי בכם לעיניהם: ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם." (יחזקאל ל"ו, כ"ג – כ"ד)

האם תהליך הגאולה אכן הגיע לסיומו? עדיין לא. האם ישנם חסרונות במדינת ישראל? יש ויש. אבל גם אם ישנם דברים הטעונים תיקון, אל לנו לשפוך את התינוק ביחד עם מי-האמבט המלוכלכים. עלינו להיאזר בסבלנות. כמו שמסביר הרב קוק,  כלי-הקיבול הפיזי נברא ראשון, ולאחר מכן נופחה בו נשמה להשלמת תפארתו.

עצתי לבעלי תשובה: קראו את התורה בצורתה הפשוטה והישירה ביותר – וגלו כי מטרתו של עם ישראל היא לקדש את שם ה' בעולם ולכונן את ממלכתו שבאַרץ על-ידי כינונו של עם-התורה הקדוש על אדמת ארץ ישראל. מדינת ישראל הינה הכלי שהקדוש-ברוך-הוא יצר על-מנת להאדיר את שמו הגדול. ישנם אנשים העומדים על כך שהתחייה של האומה היהודית בארץ ישראל הינה משימתו של המשיח, לא שלנו. אך ה' אינו מחכה למשיח. הוא כבר החל במלאכה.

הוא כבר העלה ארצה רבבות יהודים. תוך פרק-זמן קצר ביותר הוא חילץ את העם היהודי ממעמקי הגלות והקים את מדינת ישראל שהפכה לאחת המדינות החזקות והמפותחות ביותר בעולם. זאת ועוד: לימוד התורה בישראל עולה על זה שבשאר המקומות בעולם. אם ה' אינו עומד בצד ומחכה לגאולה שתבוא – למה שאנחנו נחכה?

זוהי הסיבה לכך שבחרתי בציונות הדתית – להיות חלק מתהליך ניסי זה של הגאולה האלוקית, המתרחש בעצם ימים אלה לנגד עינינו, בכל יום ובכל מקום סביבנו. זה הקיום האמיתי של התורה.

עם הרב יהודה חזני זצ"ל בנו יורק
צילום: צבי פישמן