בסוף עוד נברך על בג"ץ עמונה

עו"ד אביעד ויסולי , י"א בכסלו תשע"ז

אביעד ויסולי
אביעד ויסולי
צילום: עצמי

חסד עשה בג"ץ עם מתיישבי יהודה והשומרון בעניין עמונה. 

בחמישים שנה האחרונות לא קיימה ממשלת ישראל דיונים על ההכשרה החוקית של ההתיישבות היהודית ביהודה והשומרון כמו שעשתה זאת בחודש האחרון. 

מאז מלחמת ששת הימים לא העבירה כנסת ישראל חוק הדומה לחוק ההסדרה, שכל תכליתו חיזוק והנצחת ההתיישבות היהודית מהירדן ועד הים.  

גם תושבי עמונה יכולים לבוא בטענות רק לעצמם ולראשיהם. לפני 10 שנים שלח להם בג"ץ הערת אזהרה כאשר הורה על הריסת מספר בתים שם. כל אדם בעולם הבונה בית, חייב לדאוג לשני מסמכים בסיסיים - מסמך המצביע על זכות קניינית בקרקע והיתר בניה מהרשות. כמו שבית צריך יסודות, מבנה (קונסטרוקציה) וגג, כי אחרת הוא לא יחזיק מעמד, מבחינת החוק הוא צריך זכות כלשהי במקרקעין ורישיון בניה. אלמנטרי, ווטסון.

בואו נעשה סדר במושגים, כי התקשורת אינה משקפת את פסיקת בג"ץ. ראשית, בג"ץ לא פסק כי יש לפנות את עמונה. כלל וכלל לא. בג"ץ גם לא פסק, ולא מוסמך לפסוק כי האדמה בעמונה שייכת לאדם מסוים, ערבי, יהודי או הוטנטוטי. כל מה שבג"ץ פסק הוא שיש לבצע צווי הריסה למבנים הקיימים כיום בעמונה.

אלה צווי הריסה שניתנו לפני למעלה מ - 10 שנים ועד היום לא בוצעו ולא בוטלו. לאחר ההריסה התושבים יכולים להישאר שם כאוות נפשם. הם גם יכולים לבנות מחדש בתי קבע מאבן במקום הקרוונים העשויים מקרטון ופח, אם הם ירכשו בעלות על הקרקע ויקבלו היתרי בניה.

האם בג"ץ פעל ברשות ובסמכות כשהורה על הריסת בתי עמונה?  ספק.  ככלל, בג"ץ רשאי להורות לרשויות המדינה לפעול, ובמסגרת זו הוא רשאי לפסוק על ביצוע צווים.  ואולם, לבג"ץ אין סמכות לדון בקניין אישי של כל אדם. 

אין שאלה שהפעלת צו הריסה על ביתו של אזרח פוגעת בקניינו. יתר על כן - על פי חוק התכנון והבניה, צו הריסה על בית בנוי יותר מ - 30 יום חייב להיחתם על ידי שופט בהליך משפטי מלא.  עיקרון השוויון מחייב מתן זכות דומה גם לתושבי יהודה והשומרון (יהודים וערבים, ללא הפליה).  את כל זאת היו צריכים תושבי עמונה לטעון בבג"ץ ולהעביר את ההליך לבתי משפט אזרחיים.  כל זאת לא נעשה, ובטח לא בצורה רצינית.

במשך 50 שנה בנו את ההתיישבות ביהודה והשומרון בשיטת "עוד דונם ועוד בית". חברת "אמנה" הפכה לחברה המיישבת הגדולה בישראל, ובנתה עשרות אלפי בתים במאות ישובים. עקב להט העשייה, וגם בלבול ורשלנות, לא עשו מתיישבי יהודה והשומרון הישראלים כמעט דבר לרשום את זכויות הקניין שלהם בקרקע, לאשר תכניות בניה ולקבל היתרי בניה כדין לבתיהם.

לממשלת ישראל היה נוח מאד ליישב את היהודים בלי להעביר להם את הקרקע בטאבו ומבלי לתת להם תכניות בניין והיתרים. מזמן היה על המועצות האזוריות, העיריות והמועצות המקומיות ביהודה והשומרון להקים את "חברת אמנה המשפטית" להסדרת זכויות הקניין, התכנון והבניה באזור, דבר שהיה מצמצם בצורה דרסטית את התערבות בג"ץ ודחפוריו.

הממשלה חוקקה את "חוק ההסדרה" כשכף הדחפורים כמעט נוגעת בבתי עמונה. זה הצעד הראשון שנעשה מתן לגיטימציה להתיישבות. אך זה צעד ראשוני, קטן ומהוסס. על הקואליציה להעביר לפחות עוד שני חוקים שישוו את זכויות הקניין, התכנון והבניה ביהודה והשומרון לאלה של כל אזרח במדינת ישראל.

בינתיים, עדיף שתושבי עמונה יפרקו את הקרווונים שלהם ויעבירו אותם למקום אחר באותה גבעה או בכל מקום שבו הם יכולים לקבל עליו הכשר חוקי. חבל על הכסף של ההריסה וה"כאילו" מאבק נגדה. הם, או מחליפיהם, בהחלט יכולים להישאר בגבעה של עמונה, ויש בכך טעם אם יש להם סיכוי לקבל עליה בעלות. ולשאר אחינו ביהודה והשומרון נאמר – רוצו לרכוש את הגבעות. לא לתפוס אותן. בסופו של יום מי שהקרקע שלו לא יזיזו אותו ממנה. תבררו אצל משה זר.

האם "חוק ההסדרה" מסמל את "החלת החוק הישראלי ביהודה והשומרון"? קשקוש. בג"ץ פסק בעניין עמונה בתוקף סמכותו לפי חוקיה של מדינת ישראל ולא מתוקף כל ספר חוקים אחר.  זה הזמן לקרוע את מסיכות הצביעות המשפטיות ביהודה והשומרון ולהכיר במציאות - החוק הישראלי חל בכל הישובים הישראלים ביהודה והשומרון ובשטחי C מזה שנות דור. 

מבחינת המשפט הבין-לאומי אין זה משנה אם על הצו חתום קצין צבא או הכנסת. זה היינו הך. כל הטענות כאילו מהמשפט הבינלאומי או ה"תפיסה לוחמתית" או "האלוף הוא הריבון" הם הבל משפטי מבית המדרש של מר"ץ.

כמו שבג"ץ השווה את זכויות הפלשתינים העובדים באזור התעשייה בברקן לאלה של עובדים ישראלים לפי חוקי הגנת השכר, כך יש להשוות משפטית את זכויות כלל המתיישבים ביהודה והשומרון לאלה של כל אזרח ישראלי.  בהמשך ל"חוק ההסדרה", עשוי בג"ץ עמונה להביא את הכנסת להכשיר משפטית את כלל ההתיישבות ביהודה והשומרון.

בסוף עוד נברך עליו.