חברי בני עקיבא היקרים - ה' עמכם, בואו לעמונה!

הרב משה בוימל , י"א בכסלו תשע"ז

הרב משה בוימל
הרב משה בוימל
צילום: עצמי

עם סיומו של חודש ארגון התשע"ז העומד בסימן "ופרצת" כדאי להיזכר בדברים שכתב הרב משה צבי נריה בעניינה של ארץ ישראל.

"גאולת העם וגאולת הארץ משלימות זו את זו. בה במידה שהעם נגאל והולך באותה מידה הארץ נגאלת והולכת, ולא עוד אלא שגאולתה של הארץ משמשת קנה מידה לגאולתו של העם". ממשיך הרב ואומר  "גאולת הקרקע זהו האל"ף של הציונות המעשית, אולם זהו גם האל"ף של הציונות הרוחנית, של המחשבה הציונית ממקור תורת ארץ ישראל".

מצוות ישוב הארץ והדביקות בה מעמידה בפני עם ישראל ובפני העולם כולו את השאלות הנוקבות ביותר של החברה האנושית. מהו מוסר? מהו כיבוש? מיהו העם היהודי? מהי שליחותו? מצוות ישוב הארץ אינה רק שאלה פרקטית של התמקמות בחבל ארץ זה או אחר אלא שאלת רוחנית מחשבתית שבאה משמים ויורדת עד לארץ ושמעלה איתה את הארץ לשמים. מי שחושב שאפשר לחנך ללא מעש, ללא דביקות מעשית באדמת הקודש לא מבין דבר וחצי דבר בחינוך.

כילד הלכתי עם הורי להידבק באדמות גבעת הזית והדגן,ראיתי את אבי נסחב על ידי שוטרים לניידת המשטרה במסירות ,ראיתי דביקות מעשית בארץ ישראל. המראות היו קשים אך המסר הועבר והוחדר עמוק בפנים. אהבת העם והארץ יוקדת בליבנו לא בגלל פעילות הסברתית כזו או אחרת אלא בגלל הדוגמא האישית של הורינו מיישביה של לב הארץ. במסירות עלו להר וחוו את ההתנגדויות והמאבקים אך המשיכו ולא ויתרו.

דביקות זו בארץ יצרה יש מאין את החוסן ואת הפריצה הגדולה של הציונות הדתית כציבור בעל עמדה ובעל השפעה על החברה הישראלית כולה- מצוות  ישוב ארץ ישראל והדביקות באמא אדמה הביאו לעולם את ה"ופרצת" הגדול ביותר שהיה אפשר להביא.

לצערינו עוד לא הסתיימה מלאכת כיבוש הארץ וישובה, המציאות מעמידה בפנינו שוב ושוב את העובדות הברורות ואת הקריאה להידבק בארץ. כנראה שתנועת הנוער הציונית דתית צריכה מעבר לעשייה היומיומית בעיר ובכפר,מעבר למעשי החסד הרבים של חניכיה, ומעבר להפצת התורה גם לחזק את החינוך באופן מעשי לדביקות באמא אדמה.

בעיתון זרעים, שבט-אדר,תרצ"ז כתב הרב נריה זצ"ל "גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו.נעקרנו . נתלשנו. חסרים אנו את היחס הבריא לקרקע, את הקשר הטבעי לאמא אדמה. אנו מתפללים "שתעלינו בשמחה לארצינו ותטענו בגבולינו". שנכה שורשים באדמה, שנשוב להרגיש אותה לא רק כבסיס תחת רגלינו אלא גם כמזרימה כוח בעצמותינו כשופעת רעננות בעורקינו".

חברים יקרים! בתור בוגר התנועה ,מדריך,קומונר ,מדריך ורכז סמינריונים לשעבר, מכיר אני בתרומתה הבלתי נתפסת של תנועת התשובה והחסד העצומה תנועת בני עקיבא. דוקא בגלל הערכתי העצומה לתנועה -כואב, מאכזב  ופוגע לשמוע מפי מזכ"ל התנועה ומפי מנהיג החמ"ד את הקריאה שלא להגיע להראות את הדביקות בחלקי ארצינו שרק בגלל אטימות, רשעות שלא לומר אנטישמיות עוקרים ישוב פורח וקהילה קדושה. קריאה זו של מנהיגי הנוער היתה  בניגוד לקריאת הרבנים זקני העדה על גווניהם כולם, אשר באחדות שטרם נראתה שנים, התאחדו בקריאה משותפת לעלות ולהעפיל אל ההר ביום פקודה.  

כמובן אי אפשר שלא לחוש את הפגיעה  האנושה והצורבת באחינו הגיבורים תושבי עמונה שהגישו במסירותם ובדביקותם על מגש של כסף את אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של הגאולה בעת האחרונה. הקריאה המבזה שלא להיות עמם בשליחותם היא בלתי נתפסת.

חינוך הוא לא דיבורים , חינוך הוא מעשים, חינוך הוא דוגמא אישית, חינוך הוא מסירות ויציאה מהמצב הנוח אל השליחות למרות הקושי. חינוך כזה מזכיר לנו את שליחותינו כפי שמתאר אותה הרב נריה – " בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ. השמים שמים לה' והארץ-נתנה לבני אדם. הוטל עלינו תפקיד קשה: להוריד את השמים ארצה ולהעלות את הארץ השמימה. תפקיד זה אינו יכול להיעשות מתוך תלישות. אין עלייתו של אדם שלימה אלא אם כן הארץ עולה עמו, מתקדשת ועולה".

בברכת חברים לתורה ולעבודה ולהתראות ביום פקודה בישוב עמונה יחד עם תושבי הישוב ואלפי ישראל!