מה שלא הורג מחשל? על התמודדות בריאה עם קשיים

ישיבה אדישה בחיבוק ידיים, נוכח עקירה אכזרית של ישוב שלם, איננה רלוונטית עבור הנוער הבריא. זו אפשרות אטומה ומעצבנת, שעלולה להפוך את המחנכים ללא רלוונטיים, ואת הנוער למתוסכל ולאבוד

הרב נתן שלו , י"ג בכסלו תשע"ז

הרב נתן שלו
הרב נתן שלו
צילום: עצמי

'מה שלא הורג – מחשל' (פרידריך ניטשה). אמירה זו מבטאת גישה אופטימית ביחס לצרות וייסורים, שאם אינם ממיתים, יש בהם ברכה ותועלת בכך שהם מחשלים. כל התמודדות באשר היא, מחלצת בעל כורחו של האדם כוחות רדומים וגנוזים, שאינו נצרך להם בשגרת החיים. ואכן ניתן לזהות אצל אנשים שעברו משברים עמידה יציבה יותר, אורך רוח, ויכולת עמידה בלחצים גבוהה יותר.

התובנה ש"הייתי כבר במצבים קשים יותר" נותנת כח ומסייעת לא להיגרר למצב רוח סוער או היסטרי, ולא ליפול לתחושות חוסר אונים ופחד. כל חוויה שחווים אותה בפעם הראשונה, היא הרבה יותר מסעירה מאשר חוויה מוכרת שחוזרת פעמים נוספות. 

אך ישנו צד שני למטבע. החוסן הנפשי, כמוהו כקופסה חזקה ששומרת על מה שבתוכה. כשחובטים בה פעם אחר פעם, גם אם אינה נשברת, היא הולכת ונחלשת, ולבסוף עלולה להישבר כליל. בהיבט הנפשי, צרות וייסורים פוצעים את החוסן הנפשי, סודקים אותו, ובמקרי קצה עלולים גם להכריע אותו.

מי שחווה אבדן של בן משפחה בנסיבות טרגיות, אם חלילה יגיע אסון נוסף לפתחו – עלול להגיב אליו גרוע יותר ממה שהגיב לאסון הקודם. מי שחווה מספר טראומות, הסיכוי ללקות בפוסט טראומה בפעמים האחרונות גבוה יותר מאשר בתחילה. ובמובן זה, אין הקלישאה נכונה כלל ועיקר. צרות וייסורים, אינם מחשלים אלא מחלישים. 

במרכזו של נושא מורכב זה, נמצאת ההתמודדות עם הרגשות. כאשר אני נמצא במצוקה, ורגשות קשים מציפים אותי – כעס, פחד, שנאה, עצבות, בדידות, וכדו' – הפתרון האינסטינקטיבי הוא להתעלם מאותן רגשות שקשה לשהות במחיצתן. התעלמות, הדחקה או הכחשה, מובילות לניתוק העולם הרגשי שלי מן חווית החיים. הניתוק יאפשר לי להמשיך לתפקד בלי להתמודד עם המועקה הרגשית הכבדה. לניתוק זה ישנן השלכות שונות, לטוב ולמוטב: 

1. יציבות - הריחוק מן הרגשות הופך אותי לפחות שברירי ופחות סוער. שגרת החיים שלי תהיה יותר יציבה ולא תהיה מופרעת ומשובשת מחמת סערות נפשיות. 

2. קושי להביע צורך נפשי – סגנון האישיות שלי לא נותן מקום לשיח רגשי, ומתמקד בעניינים מעשיים. יתכן ואסתובב עם כאב פנימי, תסכול, אך אתקשה לדבר עליו ולבטא אותו.

3. קושי בקבלת החלטות – הליך קבלת ההחלטות הינו הליך רגשי, בדרך כלל. בחירת מקום עבודה, מקום מגורים, בחירת בן זוג לחיים, אלו שאלות שיוכרעו על ידי נטיית הלב, ולא בחשיבה אנליטית. מה שיכריע את ההתלבטות זו השאלה 'מה יותר נוח לי', 'ממה אני פחות חושש', 'מה יותר מתאים לי', וכדו'. ואם אינני מורגל להקשיב לתחושות בטן ולנטיות לב, לא ארגיש שלם עם הבחירה שאני רוצה לבחור, הספק יכרסם בי ולא יתן לי מנוח.

4. תחושת יובש וחוסר טעם – כאשר החיים נעשים משעממים, דהויים וחסרי עניין, אנו נעשים כבויים, חסרי חשק, וחסרי חיות ושמחה.

5. טכנוקרטיות – הצמדות לצדדים הטכניים של החיים, כאילו הם חזות הכל. תפקוד מעולה בתחומי תחזוקת בית, ומשימות טכניות אחרות. האזורים הטכניים של החיים נעשים המגרש הביתי, הנוח והמועדף. שם 'לא צריך להרגיש כלום', שם אינני נפגש עם הנכות הרגשית שלי, ואין לי קושי לתפקד ברמה גבוהה.

6. קושי חברתי, ובמיוחד במערכת יחסים זוגית – אם קשה לי לבטא רגשות, ואם קשה לי להרגיש חסר, איך יהיה חיבור לבן הזוג ? במה אשתף אותו ? ולמה בכלל אני צריך אותו ? ואיך אתחבר לרגשות שלו ולצרכים שלו ? קושי באינטימיות.

7. חוסר תקוה, פאסימיות – תקווה, אופטימיות ואמונה הן תחושות שצריך לחוש ולחוות. אם אני מרגיש יובש ודעיכה, הדיבור על תקווה ואופטימיות יהיה חיצוני, ממני והלאה.  

צמיחה מתוך משבר והתחזקות מתוך ייסורים, אלו בוודאי תהליכים רצויים וגם אפשריים, אך אינם אוטומטיים. 

התובנה שהפתרון הנכון  איננו 'להיות ברוגז' עם הרגשות שלי, צריכה להוביל אותי להתמודד עם הרגשות שלי, גם אם הם קשים וכואבים. לתת להם מקום, לתת להם ביטוי, להקשיב להם ואף לענות להם. לשאוף לחבר את הרגשות אל מקורות הכח והאופטימיות שלי, להביא את האופטימיות אל הלב. וגם אם לפעמים צריך להדחיק, כי אי אפשר אחרת, יש לשאוף שזו לא תהיה תבנית קבועה אלא זמנית וארעית בלבד. יש לשאוף שההתחזקות לא תתבסס על השתקת הרגשות אלא על העלאתן. 

בימים אלה סערת עמונה בשיאה, ובכללה דילמות חינוכיות ופולמוס סביב השאלה כיצד להדריך את הנוער.

אבקש להאיר נקודה אחת משמעותית: המתכון המוצלח ביותר 'לאבד' את הנוער - הוא להתנכר לתחושות שלו. הנוער הבריא, החי והמרגיש, לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולהיות אדיש לנוכח הרס מיותר ואכזרי של ישוב בארץ ישראל. הוא לא יכול לשתוק, ולא יכול לוותר על האמת ועל האידאלים שלו.

מלבד הבירורים השכליים התורניים, על איך להתמודד עם ערכים מתנגשים, יש עולם רגשי שגם הוא זקוק למענה, והאפשרות של ישיבה אדישה בחיבוק ידיים, איננה רלוונטית עבורו. זו אפשרות אטומה ומעצבנת, ועלולה להפוך את המחנכים ללא רלוונטיים, ואת הנוער למתוסכל ולאבוד.

תפקידו של מחנך בעת הזאת, לכאוב את כאב חניכיו, לכבד את עולמם הרגשי, ולסייע להם לאפשר את ביטויו, בתבונה ובדעת.