את תחושותיי כתבתי כאן 
לא תמצאו כאן דיבורים גבוהים 
הגיגי מדיניות או פילוספיה 
אני כמו אנשי עמונה הגיבורים 
הלכתי עם הלב והאמונה.

השעה מאוחרת 
מזג האוויר לא כל כך חברי,

40 משפחות מתכנסות באולם צנום מתיישבים בכבדות במעגל, משפחות משפחות, נוער הישוב גם הוא תופס את מקומו במעגל כל אחד אומר את אשר על ליבו, יש המגמגמים ויש המדברים בנחרצות ויש את אלה השותקים ומזילים דמעות שמספרות הכול, הקרע בין המחיר האישי אל מול המחיר הלאומי, הידיעה שמקום שטפחת בעשר אצבעותייך יהפוך להר חורבות.

בנתיים מאות אוהבי הארץ ממתינים בחוץ שרים, מדברים,שותקים, קופאים מקור

מסתובב לי בין  הבתים, חולף ליד גן המשחקים

הרוח מטלטלת את הנדנדה,"עוד מעט ולא ישאר כאן כלום" צועק לי קול חזק בראש והלב פועם בחוזקה,
זו תחושה שלא צריך להיות ימני בשביל לכאוב אותה.

די בלהיות אנושי, די בלראות את האנשי ההר הנפלאים האלה שפשוט אוהבים את ישובם, להביט בילדים הקטנים שרצים כאן בביטחון יודעים ומכירים כל אבן ושביל ולדעת שהם בקרוב הולכים אל הלא נודע.

ולבסוף אחרי שעתיים וחצי שהרגישו כמו נצח הם יוצאים מהאולם הורים וילדיהם מותשים אך ראשם מורם מאמין וחדור מחר עמונה אולי כבר לא תהיה קיימת מחר ינסו למלאות לכם את המסכים בכל מיני תמונות של מתנחלים נסחבים או מוכים על ידי שוטרים וחיילים או ההפך.

אך דעו לכם וזכרו זאת, שפעם חיו על ההר הזה אנשים אמיצים, שבחרו להביט ולגעת באמת במערומיה 
על אף הפיתויים הרבים והבטחות נוצצות חסרות בסיס, פעם היו כאן אנשים שאבדו את כל שהיה להם 
בשביל העם והארץ, אחרי אלפיים שנות גלות, לא מוותרים על פיסת אדמה.

עמונה אתם גיבורים
גאה אוהב ומעריץ