בידיים קשורות

עמונה איננה עומדת לבדה מול המדינה, שכן עמונה איננה עומדת מול המדינה. עמונה עומדת מול ריבונו של עולם.

מרדכי קרפל , ט"ז בכסלו תשע"ז

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

עמונה איננה עומדת לבדה מול המדינה, בניגוד למה שכתב רב חשוב במחננו (שעקרונית אני מסכים לדעתו), שכן עמונה איננה עומדת מול המדינה.

עמונה עומדת מול ריבונו של עולם. ומולו תושבי עמונה לא עומדים לבד. ומכיוון שכך מאבקם נושא אופי של תביעה-בקשה-תחינה ותפילה. לכן גם יש לו משמעות, ערך, טעם, צידוק מוסרי-אמוני, וגם – סיכוי להצליח.

המדינה שלנו תקועה כבר חמישים שנה. עם ישראל תקוע. התודעה הישראלית תקועה. ואת הקיבעון הזה הציבוריות הישראלית, כציבוריות, איננה מסוגלת לפרוץ מתוך עצמה. כשמערכות חיים תקועות ומסובכות בתוך עצמן יש רק גורם אחד שיכול להביא שינוי, לפרוץ את הקיבעון, לשנות את חוקי המשחק ולחולל את השינוי, והוא היחיד שיכול לעשות זאת משום שהוא היחיד שנמצא מחוץ למערכת ולמגבלותיה – ריבונו של עולם.

הצלת עמונה בניגוד להחלטת בג"ץ, הייתה מחייבת את המערכת הפוליטית, "לשבור את הכלים", על מנת לפרוץ את הקיבעון. אי אפשר לדרוש ממשהו אחר "לשבור את הכלים". זוהי הכרעה אישית פנימית, שתלויה בין היתר בהערכת המצב ואפשרויותיו, והיא חייבת לבוא מתוכו של אדם. כמה שישמע הדבר אבסורדי, מדינת ישראל איננה מסוגלת שלא לעשות עוול מוסרי לתושבי עמונה. היא קשרה לעצמה את ידיה. ואי אפשר להאשים אף אחד בכך. זהו מצב הציבוריות הישראלית נכון לעכשיו. ידיה קשורות.

גם ידיהם של הרבנים, ידיה של התורה, קשורות; קשורות למציאות. התורה אמורה לפסוק על פי המציאות הנתונה. והפסק התורני המתבקש האחראי והצודק בסיטואציה שנוצרה הוא קימעא קימעא.

גם מתושבי עמונה אי אפשר לתבוע ללכת במסירות נפש, מתוך אמונה ובלי נכונות להתפשר, כפי שהם עשו ועדיין עושים. זהו דבר שחייב לבוא מבפנים. אי ציות למערכת הוא עמדה מוסרית פנימית שאף אחד לא רשאי לתבוע מזולתו. גם היא חייבת לבוא מבפנים.  

תושבי עמונה קיבלו על עצמם שלא להשלים עם העוול ולנסות לפרוץ את הקיבעון הלאומי, על ידי אקט מוסרי של אי ציות ומסירות נפש. הנכונות הזו ראויה להערכה ומעוררת השראה ותקווה. אילו הם היו שואלים אותי, אפילו היום, הייתי ממליץ להם, בעקבות גדולי הרבנים, לקבל את ההסדר. אף אחד לא יכול לתבוע מן השני מסירות נפש או להמליץ לו עליה. אבל אחרי שתושבי עמונה קיבלו עליהם לנסות לפרוץ את הקיבעון במסירות נפש, אינני יכול שלא להצדיע להם, לחזק את ידיהם ולהתפלל שהדבר יעלה בידם.  

כוחם של תושבי עמונה הוא הכוח המוסרי, והוא בלבד. אין להם שום סיכוי – וגם לא שום זכות מוסרית – מול מערכות המדינה במאבק מכול סוג אחר. ולכן הוא איננו מופנה כלפי המדינה אלא כלפי ריבונו של עולם, שמכוח הצו המוסרי שלו הם תובעים שלא לעזוב את בתיהם ושלא לרדת מן ההר. חוסר נכונותם לקבל את ההסדר המוצע להם הוא התביעה-בקשה-תפילה שלהם כלפי שמיא: שחרר את עם ישראל מן הקיבעון בו הוא תקוע.

לפני כשבוע כתבתי כאן: "גם כשמותחים את הפוליטיקה עד הסוף, האפשריות שלה מוגבלות במהותן. בנט איננו אלוהים, והאפשריות שלו אינן אינסופיות. קצת לא מציאותי לצפות ממנו להביא את הישועה בשלמותה. אלוהים, בניגוד לבנט, כן גדול. האפשרויות הפוליטיות מוצו, אבל לא בלתי נמנע שהישועה לעמונה תופיע ממקום אחר".

וזו ההבנה הנכונה של המאבק: פניה לריבונו של עולם בבקשה לחולל נס ולפרוץ את הקיבעון של הציבוריות הישראלית, שהגיע עד אבסורד. מאבק כזה, ודווקא כזה, פותח סיכוי אמתי לעמונה, ואם אכן הגיע הזמן – דבר שאף אחד מאתנו איננו יכול לדעת – יש לו לריבונו של עולם, אינספור דרכים לחולל את הנס.

ומכיוון שהמאבק של עמונה הוא מאבק מוסרי, והוא מופנה כלפי ריבונו של עולם, הוא חייב להיות מאבק בלתי אלים, משום שכוחם היחיד של תושבי עמונה הוא כוחם של האמונה המוסר והצדק.

אני בטוח שתושבי עמונה מבינים זאת, וקיבלו על עצמם שלא לנהוג באלימות. אני לגמרי לא בטוח שכל אלה שמגיעים עכשיו לעמונה על מנת לתמוך במאבקה, מבינים זאת.

לפני למעלה מעשרים שנה, הקפיד משה פייגלין שאנשי "זו ארצנו" יקשרו את ידיהם באזיקונים בהפגנה האחרונה במסגרת מחאות "זו ארצנו" כנגד הסכמי אוסלו. המטרה הייתה להראות ולהצהיר שמה שמניע את המפגינים הוא כוחם המוסרי ולא הפיזי.

לו היו אנשי עמונה שואלים אותי, הייתי ממליץ להם לנהוג בדרך זו. היא מעבירה את המסר הנכון – המסר המוסרי. היא גם תועיל מאד למנוע אלימות. היא תיצור הבדלה ברורה בין אלה שמבינים את ערכו המוסרי של המאבק, ועליו הם מבססים אותו, לבין אחרים, מעטים, שדעתם של חלק מהם קצרה מלהכיל מורכבויות, וחלק אחר מהם חושב ש"המדינה מבינה רק כוח", ומחפש פורקן לתסכוליו.   

תחזקנה ידיכם, אנשי עמונה – אבל הקפידו שתהיינה קשורות.

מי ייתן והידיים הקשורות שלכם, תשחררנה את הידיים הקשורות של מדינתנו.