רקוויאם לעמונה

נפתלי ורצברגר , י"ח בכסלו תשע"ז

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

רגע, רגע לפני שטורי שוטרים שחורי מדים חמושים בנחישות וברגישות יעוטו עלי יחד עם כמה בולדוזרים שוחרי ההרס, רגע לפני הדחיפות והנאצות, הצעקות והדמעות.

רגע לפני קולות ההרס והבכי, תקתוקי המצלמות ואורות הזרקורים, רגע לפני שהמסך ירד וההמולה תשכך, רציתי קצת לפרוק את הלב, לא אכפת לכם לשבת להקשיב מעט לגבעה עתיקה ונשכחת, סתם גבעה לא מיוחסת במיוחד, גבעה בארץ בנימין שרוב חייה עברו עליה בשיממון ופתאום מצאה את עצמה בלב הקלחת המבעבעת.

אני זוכרת אי שם בצעירותי את הלילה בו ברח יעקב, בנו של יצחק מהבית והלילה ירד עליו לא רחוק מכאן בלוז הסמוכה ובעוד יעקב נוטה ללון קופלנו יחדיו בעוד האל מרגיע את רוחו הסוערת של אביכם החולם. מה אומר, עד היום בעונות המעבר מציקים לי אותם מקומות בגופי שנתקפלו להם תחת יעקב, צרות של זקנים, אתם יודעים.

הקיצר, מאז אני בשוליים, משקיפה בדממה איך כובשים ופרשים עולים על הארץ בוזזים את בניה, איך אלה מגורשים לגלויות במערב ובמזרח, איך ושיח קוצים וברקנים עוטפים את האדמה והשקט הדממה אופפת את הארץ.

שמעתי שתושבי סילואד, הכפר הערבי הסמוך מספרים שאדמותיי שלהם, שאבותיהם רכשו את חלקותיי. האמינו לי, עלי הם לא יכולים לעבוד. קשה לי לשכוח את אבותיהם אכולי הכינמת שבאו יום אחד ותפסו חזקה בין החורבות, בי הם לא נגעו, אדמותיי לא עובדו עד שיום אחד אי שם בשנות התשעים הגיע אליי חבורת צעירים מעפרה הסמוכה.

עם הבאים הופרה הדממה המעיקה, דרכים ונטיעות, בתים ומכוניות. פתאום בלילות, לאורו של ירח, ישבו זוגות לערב רומנטי ולפתע החלו לילותיי להתמלא בבכיים של תינוקות.

שמעתי קולות של כאבי שיניים, את בכייה של ילדה על כישלון במבחן, ראיתי את החלומות שבין משמרת שלישית לשעות של השחר, וואו, לא עצמתי עין מדאגה לבנים שירדו עם תרמיל למי יודע היכן.

מה אומר לכם פתאום היו כאן חיים, המון חיים, עם שמחות ולילות שבת עם ריחות, תבשילים וקולות של תורה וכן גם רכילות, יצרים והשטיקים הקטנים, נו בני אדם לא מלאכים.

למה אני מספרת לכם את כל זה? שמעתי מבת דודתי השנייה גבעה לא משהו, מעל גן סאקר בירושלים, עליה היה כפר בשם שיח' באדר, היום בנויים שם הכנסת, בית המשפט העליון והסינמה סיטי, על חורבותיה של בת דודתי היקרה. גזל, עוול, קוראים מקצת היושבים שם, מטיפים מוסר בצדקנות כאילו היו ישעיהו בן אמוץ.

שלא יספרו לי על צדק וזכויות קנין, שלא יעמידו פנים של השתתפות בכאבם של בניי, אני זוכרת עוד את היאחזות הנחל בסיני עם שדרת הקזוארינות, את אופירה ודי זהב, את ימית ונאות סיני נהרסות ומפונות ותושביהן נזרים לרחבי הארץ מושפלים ונעלמים כנשיה.

אני זוכרת את נווה דקלים וגדיד וכל יישובי גוש קטיף נהרסים ונרמסים ובניהם מגורשים והחול והשממה שבים ומכסים את החיים שפיכו שם.

אני סתם גבעה זקנה שראתה בחייה דבר או שניים, רציתי תמיד לצעוק לילדים התמימים שעלו לפה, שגדלו פה, אל תקנו את הסיפורים, את ההבטחות שנותנים לכם בערבי בחירות, אל תקנו את החיוכים של התל אביבים עוטי מסכת זכויות האדם המלבים את איבת אנשי סילואד, והוי ילדים תמימים שלי.

ראשית צמיחת גאולתנו אמרתם, עטופי אהבה ליקום. איחרתם את המועד, מי שאמר לכם הכל יהיה בסדר, "סמוך" ישראלי, בטוח אולי לא התכוון לרעה אבל כמי שהייתה מאז ומעולם פולניה טובה וחשדנית התחלתי לדאוג כשמנחם בגין הודיע שבכוונתו לכתוב את זיכרונותיו לעת זקנה מדרום לימת ברדאוויל, ועוד יותר דאגתי כשאריק שרון הודיע שדין נצרים כדין תל אביב. ילדים יקרים שלי אני יודעת, זה כואב וזה יכאב עוד יותר אחר כך, גם אחרי שהאבק ישקע, הגשם יבוא וישטוף הכל והשממה והדממה יחזרו אליי, ועשרים שנים של חיים ימחקו כלא היו, ילדכם יקבלו טיפול פסיכולוגי שימחק אותי מזיכרונותיהם וחלומותיהם ואולי תקבלו פיצויים נדיבים וכמו היהודי הנודד הנצחי, תרפאו את השברים ותבנו את החיים מחדש, ואני אשאר לבדי בודדה עם הירח מעל.

אנא אל תלכו, אכן אני חופרת, מרירה, אבל אהבתי אתכם שוטים שלי על הגבעה.