השופט ברק צודק

השופט בדימוס אהרון ברק אמר השבוע כי אם הכנסת סבורה שבג"ץ חורג מסמכותו בידיה הכוחות למנוע זאת, מה שלא קרה עד כה... לצערנו הוא צודק.

עו"ד אורי ציפורי , כ' בכסלו תשע"ז

דעות החזון שלו והאמת שלהם. אהרון ברק
החזון שלו והאמת שלהם. אהרון ברק
צילום: יהודה פרל

השבוע הגיב השופט בדימוס אהרון ברק, בעל "המהפכה החוקתית", לטענה לפיה ביהמ"ש לקח לעצמו סמכויות לו לא בשעה שהחליט, בשנת 1995, כי בסמכותו לפסול חוקים שנחקקו ע"י הכנסת. מדבריו מסתבר כי גישתו הרבה פחות קיצונית מגישתה של נשיאת ביהמ"ש העליון הנוכחית, השופטת מרים נאור.

נאמן לשיטתו , עליה הכריז כבר בשעה שחולל את "המהפכה החוקתית", הסביר ברק כי מקור סמכותו של ביהמ"ש לפסול חוקים הוא העם.

כבר בשנת 1995, עת חולל את "המהפכה החוקתית", הסביר ברק כי: "הריבונות במדינה דמוקרטית היא של העם. הריבונות אינה של הכנסת, אינה של הממשלה ואינה של בתי-המשפט. הריבונות היא של העם. עליו מונח המבנה החברתי והמשפטי כולו. החוקה וחוקי היסוד, ראשית צמיחתם מהעם והם נשענים על העם, והעם רשאי לשנותם".

ברק סבור כי הסיבה האמתית בגינה יש לדעתו סמכות לביהמ"ש לפסול חוקים, נעוצה בעובדה שיש חוקה לישראל, הלא היא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוקה זו נהנית מהסכמה רחבה בעם אשר מסכים לרעיון לפיו חוק שפוגע בחוק יסוד זה, ראוי לבטלו.

נאמן לשיטתו אמר ברק השבוע כי: "אני לא חושב שביהמ"ש לוקח סמכויות מעבר למותר אלא פועל במתווה החוקי שלו. אם הכנסת סבורה שבג"ץ חורג בידיה הכוחות למנוע זאת, מה שלא קרה עד כה".

ברק מסכים כי אם תבחר הכנסת לתקן את חוק יסוד: השפיטה, באופן שיבהיר שאין לביהמ"ש סמכות לבטל חוקים, אזי ביהמ"ש חייב יהיה להתיישר עם רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי ע"י נציגיו בכנסת.

לעומתו טענה נאור בשבוע שעבר כי: "שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, אך הוא אינו תנאי מספיק. באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות". המשתמע מדבריה של השופטת נאור היא כי גם ללא קיומו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שקיבל כביכול את הסכמת העם, יש הצדקה לריסון כוחו של הרוב.

עמדה זו עומדת בניגוד גמור לעמדת ברק – ברק סבור שכל סמכותו של ביהמ"ש נובעת מהסכמת רוב העם, ואילו נאור סבורה כי הסכמת העם כלל איננה תנאי הכרחי. לשיטתה ישנם ערכים וזכויות, שגם אם אינם כתובים בשום מקום וגם אם לא קיבלו את הסכמת העם, הרי שמותר לביהמ"ש לבטל מכוחם חוקים הפוגעים בזכויות אלו. מדובר בגישה קיצונית ומסוכנת בהרבה משיטתו של ברק והיא איננה יכולה בשום אופן להחשב כגישה דמוקרטית.

המחשבה שאליטה מצומצמת יכולה מעצמה לקבוע ערכים, מבלי לקבל את הסכמת העם לערכים אלו, ומכוחם לרסן את כוחו של הרוב, מתאימה למשטרים תאוקרטיים או אריסטוקרטיים, לא למשטרים דמוקרטיים בהם מקור כל הנורמות הוא העם.

מכל מקום, ברק אכן צודק. לצערנו הרב עד כה לא טרחה הכנסת לתקן את תוצאות "המהפכה החוקתית", אע"פ שהתחייבה לעשות כן במידה וביהמ"ש יחליט ליטול לידיו סמכויות שהכנסת לא התכוונה להעניק לו. וכפי שאמר יו"ר ועדת החוקה עת הציג את חוק יסוד כבה"א וחירותו בפני הכנסת: "הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה; ואם חלילה יסתבר שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על פי כוונתו האמתית של המחוקק, יש בידי הכנסת לשנות את החוק"

אלא שהכנסת כ"כ התבשמה ממעמד העל שהעניק לה ברק כאשר קבע שיש לה סמכות מכוננת (סמכות לכונן חוקה), עד ששכחה כי חוק יסוד כבה"א וחירותו, שהתקבל בתמיכה של רבע מחברי הכנסת בלבד, כלל איננו במעמד של חוקה ובוודאי שאינו משקף לכשעצמו את כלל הערכים עליהם מושתת החברה בישראל.

הגיעה השעה לתבוע מנבחרי הציבור לתקן את העיוות שנוצר, להבהיר אחת ולתמיד כי לביהמ"ש אין סמכות לפסול חוקים, כל זמן שהציבור בישראל לא הגיע להסכמה לגבי הערכים שיגבילו את הכנסת.

אילו תעלה דרישה כזו מצד העם, ודרישה זו תאומץ ע"י הכנסת בדמות תיקון חוק יסוד: השפיטה,  ודאי שברק, אשר סבור כי "הריבונות במדינה דמוקרטית היא של העם", יסכים לה ויכבד אותה.