עמונה – כמעט הצלחנו!

הרב מאיר גולדמינץ , כ"ב בכסלו תשע"ז

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

את נאמנותו של נתניהו לארץ ישראל אנחנו מכירים. ראינו זאת כשמסר את חברון לערבים, כשחתם על הסכמי וואי, וכשהצביע בעד ההתנתקות.

את תמיכתו בהתפתחות ההתיישבות ביהודה ושומרון אנו מכירים. ממשלתו לא בנתה אפילו ישוב אחד ביו"ש.

את מחוייבותו לשמירה על הישובים אנו גם מכירים. ממשלת נתניהו החריבה את בתי האולפנה, הישוב מיגרון, בית הכנסת בגבעת זאב ובתי דריינוף.

גם את הרגליו לקיים הסכמים אנו מכירים מ-300 היחידות שהובטחו בבית-אל וטרם נבנו, 200 היחידות שהובטחו ברמת גלעד וטרם אושרו, ועדת השרים שהובטחה לרב זלמן מלמד שליט"א ועדיין לא קמה.

בעמונה ממשלת נתניהו פעלה אחרת. ראש הממשלה עצמו התאמץ למצוא פיתרון, והכריז כי יעשה כל מאמץ כדי שהמתיישבים ישארו על ההר, אמנם בחלקות הסמוכות.

הוא עבד בצמוד לשרי הבית היהודי, לחץ על היועץ המשפטי לממשלה, ואף כפה על כחלון את חוק ההסדרה, אם כי באופן חלקי וללא סעיף עמונה.

מה השתנה? מדוע כאן נתניהו יצא מגדרו?

נראה לי, שהתשובה היא בעמידתם האיתנה של תושבי עמונה, ובצרוף תמיכה ציבורית רחבה ביותר שהם קיבלו.

אך לפני זמן לא רב, יצאה קריאה תמיכה בעמונה שחתמו עליה רוב מניין ורוב בניין של רבני הציונות הדתית מקצה לקצה. על דף אחד חתמו הרב ליאור והרב סתיו, הרב דרוקמן והרב דוד חי הכהן, הרב נבנצאל והרב אבינר, הרב אליקים לבנון והרב אלי סדן, ועוד למעלה ממאה רבני מרכזיים בציבור הדתי לאומי, בקריאה לבוא לעמונה, להיות בה ביום הגירוש, ולהביע מחאה נמרצת לעל הרס הישוב באמצעות התנגדות פסיבית.

התחושה היתה ברורה. הציבור עם עמונה, ויגיע בריבבותיו עם רבניו ביום הגירוש ואף קודם לכן, כדי להקשות על הגירוש.

הכח הציבורי הרחב שתמך בתושבי עמונה עם עמידתם האיתנה של התושבים, הביאו את נפתלי בנט להירתם למען הצלת המקום. אמנם בתחילת הדרך הוא הכריז כי אין סיכוי להציל את עמונה. אך אחרי שנפגש עם התושבים, ואחרי שקבל מסרים ברורים מאוד ממנהיגי הציבור, הוא שינה את עמדתו, וניסה להוביל מהלך שיציל את המקום כך שיכלל בחוק ההסדרה.

גם נתניהו הבין שההתמודדות לא תהיה מול תושבי עמונה לבדם. נתניהו הבין שפינוי בכח של עמונה פירושו פינוי בכח של הליבה המרכזית של הציבור הדתי לאומי מההר, וממילא ייתכן ויוביל אף לפינוי הבית היהודי מן הקואליציה. נתניהו הבין שחורבן עמונה משמועתה חורבן ממשלתו, כפי שהתבטאו כמה חברי כנסת "בלי עמונה אין ממשלה". ולכן הוא נרתם להימנע מפינוי בכח.

הוא התאמץ כפי שלא התאמץ מעולם. הוא הציע עוד הצעה ועוד הצעה, וגם כאשר הצעותיו נדחו, הוא הציע הצעות משופרות. גם כאשר נאמר לתושבי עמונה שזו "ההצעה האחרונה, ולא תהיה הצעה טובה יותר", בסופו של דבר נמצאה ההצעה הטובה יותר.

מדוע ההצעות הלכו והתקדמו שוב ושוב? התשובה נכתבה לעיל. הסיבה היא, כי הציבור תמך בעמונה, ונתן לתושבים את הכח לעמוד איתן, ולהתעקש שעמונה לא תיפול. נתניהו הבין שאם אין ברירה אחרת, הוא יאלץ לחוקק את חוק ההסדרה כולל סעיף עמונה, והוא הוא היה עושה זאת בחרוק שיניים.

לכן נתניהו שיפר שוב ושוב את הצעותיו, כדי שלא יצטרך לחוקק את סעיף עמונה בחוק ההסדרה, וההצעות ההולכות ומשתפרות היו תחליף לחוק ההסדרה.

מה קרה בסוף?

אנשים טובים, קראו לתושבים לקבל כמה מן המתווים שעלו בדרך, וכאשר הם לא קבלו את דעתם, הם פרסמו מכתבים נגד תושבי עמונה, והכריזו קבל עם ועדה, כי תושבי עמונה ישארו לבדם. (מה שעובדתית לא היה נכון, כפי שיעיד כל מי שהיה במקום, אך בהחלט פגע בכמות האנשים שהיו מגיעים אילו קריאת הרבנים המקורית היתה נשארת בשלמותה, בלי שיזנבו בה.)

אותם אנשים טובים לא עשו זאת בדיון פנימי מול תושבי המקום. הם עשו זאת בפרהסיה, מעל דפי העיתונים והתקשורת האלקטרונית.

בדבר הזה הם שברו את יכולת הצלחת המאבק. הם השאירו את תושבי עמונה מחוסרי ברירה. כעת כבר לא כל הציבור היה איתם, והאלפים שהיו בעמונה אינם משתווים לרבבות שתכננו לבוא. במצב כזה, תושבי עמונה כבר לא יכלו לעמוד מול הלחצים, והסכימו להצעת נתניהו.

אותם אנשים טובים צריכים להודות שגם לשיטתם הם טעו. מי שטען על תושבי עמונה שהם נוהגים בחוסר אחריות כאשר הם סרבו לקבל הצעה מסויימת, בו בזמן שכמה ימים אחר כך הם קבלו הצעה טובה יותר, צריך להודות שבשיקול הדעת הוא טעה. הנה סירובם לקבל את הצעתו הביאה לתוצאה טובה יותר.

אך הדבר החמור ביותר הוא, שהיכולת ללחוץ על הממשלה, להביא להסדרה מוחלטת של עמונה, נפלה. כי נתניהו כבר לא נזקק לכך. יש לו הסכם חתום שיביא לפינוי עמונה, והסדרת המקום מבחינתו כעת מיותרת.

יוכלו אותם אנשים טובים להיות גאים בהסכם שהושג בזכותם, וזאת אף על פי שהם דוקא לחצו על הסכם טוב פחות. אך לחובתם ירשם גם, שהסדרת עמונה נפלה בגללם.