תכנית החלוקה עוררה פולמוס בעם היהודי ובנבחריו – לקבל או להתנגד. המצדדים טענו שצריך לקבל מה שנותנים עכשיו, ולא לאבד הזדמנות שאולי לא תחזור.

המתנגדים טענו שאין לנו זכות עקרונית לוותר על הארץ, ותהיה זו בכייה לדורות אם ננהג כך.

אגודת-ישראל, התנגדה עקרונית לקבלת התכנית, כשהצעה זו עלתה בעקבות פרעות תרצ"ו (36'). המצב בארץ-ישראל היה קשה מאוד, ומצב היהודים באירופה הלך והידרדר בזמן שהמפלגה הנאצית הולכת ומתגברת. היתה זו לכאורה קרן אור יחידה באפילה. למרות זאת, באה התגובה החריפה של הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד (נרצח בשואה. מן הרבנים שתמכו במרד מזוין בגרמנים): "היד החותמת תיקצץ"!

וכך אמר: "יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה׳ תמימה ואם חסרה אות אחת הרי זה  פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה הקדושה, הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל  אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה׳ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו, מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל – בשום אופן לא נוכל להסכים  לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה."

הסוף ידוע. הסוכנות קיבלה את ההצעה ב-1947 תחת לחץ כבד, כששערי הארץ נעולים, ומאות אלפי פליטי-שואה מחפשים מנוח לכף רגלם. מאז ועד היום חוגגים אצלנו את כ"ט בנובמבר, בו קיבלה עצרת האו"ם את החלטת החלוקה. לכאורה, טעו ראשי אגודת ישראל, וטעה הרב זמבה. שנים רבות רגילים להביא קבלת תכנית החלוקה כהחלטה נבונה של הפרגמטיסטים לעומת העקשנות הערבית שלא לקבלה, ולצאת למלחמה נגדנו. לבסוף ניצחנו והרחבנו מאוד את גבולות הארץ, מעבר לתכנית החלוקה.

אבא אבן טען שהערבים "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". כך דחו את כל ההצעות מאז מלחמת ששת הימים, כשממשלות ישראל לדורותיהן ראו בחלקי הארץ הללו פקדון זמני עד הסכם שלום שבו נוותר עליהן. הוויכוח התמצה בשאלה על כמה מתוכם לוותר, כמו תכנית אלון, ואחרות.

בינתיים, קבוצות רבות בחברה הישראלית, המאמינות בזכותנו המעשית – לא רק התיאורטית – על כל הארץ, החלו ליישב את יש"ע ולקבוע עובדות. נראה היה שהדרך הפרגמטית הזו, שבה נקטו ממשלות העבודה והליכוד, מצליחה ומביאה "תוצאות בשטח". כחצי מיליון יהודים גרים מעבר לקו הירוק ורק לאחרונה הצטרף אחד מראשי השמאל לתמיכה בתכנית סיפוח חלקית. ה"משחק על הזמן" של כמה ראשי ממשלה, להציע הצעות שהאויב לא מוכן לקבל ולדון עד-אין-קץ לכאורה הוכיח את עצמו. 

אלא שכל זה היה נכון עד עכשיו. לאחר החלטת האו"ם נגדנו, בגיבוי "ידידתנו הגדולה מעבר לים", הוכח שהסבלנות והחזקת העמדה העקרונית – משתלמת. אויבינו מריעים בחצוצרות ניצחון, ומכריזים שלא יסכימו לקבל פחות ממה שהאו"ם נותן להם. בעצם, זה לא האו"ם, אלא ממשלות ישראל שכל השנים הללו הודו שבפועל השטחים האלה לא יישארו בידינו, וכל ההכרזות העקרוניות אינן אלא מן השפה ולחוץ.

ואמנם, התקיימו דבריו של הרב זמבה – היד החותמת על הסכמים כאלה, נקצצת והולכת. ומה שהיה נראה כבר "בטוח" שיישאר אצלנו – הפך לעניין זמני הנתון ללחץ העולם שיעשה כל מאמץ לאלץ אותנו לוותר על הכול כולל הר הבית והכותל המערבי. השלב הבא של לחצים שיופעלו עלינו יהיה לבטל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

באחת – תם זמנו של הפרגמטיזם, שקרס אל תוך עצמו.

כל ניסיון להחיות החייאה מלאכותית רעיונות חלקיים של פשרות – ירע עוד יותר את המצב. ה"משחק" כעת הוא "על כל הקופה". האם לחזור ל"גבולות אושוויץ" (עוד הגדרה של אבא אבן), או להחליט סופית  שהארץ הזו שלנו, כהבטחת הקב"ה, וכמו שהצהיר בשעתו בלפור (שאויבינו מנסים כל העת לגרום לביטול ההצהרה ההיא).

יש לומר ראשית לעצמנו ואח"כ לעולם כולו – הארץ הזו שלנו היא בהבטחת בורא עולם. עליה ניאבק, ואם צריך – גם במלחמה. זו מלחמת המצוה של כיבוש הארץ. האלטרנטיבה תהיה כדבריו הידועים של  צ'רצ'יל לצ'מברליין לאחר הסכם מינכן – "בחרתם בקלון מפַּחד מלחמה, קיבלתם את הקלון ואת המלחמה גם יחד".

ככה לא בונים מדינה, ודאי שלא גאולה. הויתור העקרוני על שטחי ארץ הקדש, הוא ויתור על יסודותיה של המדינה. עוד לא מאוחר ואפשר לתקן, לחזק את היסודות, להרים את המבט מעבר למצוקות השעה, להתמודד ולנצח.