נאום ליפי נפש

רפי קפלן , כ"ט בכסלו תשע"ז

רפי קפלן
רפי קפלן
צילום: עצמי

נאום קרי הרגיז ישראלים רבים, עד כדי כך שהיו שאמרו שהם מתביישים להיות אזרח ארה"ב. אישית, יש לי תחושות אחרות בנוגע לאזרחותי והולדתי באמריקה.

כן, אני מודה שאני מתרגש כשאני שומע את ההמנון האמריקאי. אמנם אין זה מתקרב לתחושות שיש לי  בלב ובנשמה בזמן שירת המנון מדינתנו, אבל  כאזרח שתי המדינות, זה לא בהכרח סותר.

הגורם להתרגשות זו היא כנראה העובדה שהעולם היה זקוק בזמנו לעקרונות המוסריים המוצגים בהצהרות היסוד של ארה"ב כמו שוויון וחופש. אפשר שערכים אלו נבעו מתוך אמונה במוסר האלוהי הדורש להכיר בזכותו של כל אדם לכבוד ולחירותו הבסיסי, כמו שכתב פרנצס סקוט קי בהמנון ארה"ב 'באל נשים מבטחנו, ארץ החופש והגבורה...'.

בארה"ב השוויון הוא חלק אובססיבי בהצהרות הערכיות שלה. אמנם מדינה זו לא המציאה את המושגים הללו, אך לדעתי הפנימה ויישמה יותר מרוסיה או צרפת, שדגלו בשוויון בני אדם או מעמדות עד שהתברר כמה זה מזויף ומעוות אצלם.

אינני מומחה גדול לניתוח מצב היהודים בארה"ב, אך יכול להיות שזו הסיבה שיהודי ארה"ב מרגישים בטוחים ושלווים בה יותר מאשר ברוסיה ובצרפת, הרי בארה"ב היהודי נכלל תחת "זכותו של כל אדם"... כן אפילו יהודי.

כילד במערכת החינוך האמריקאי, למדתי בבית הספר היהודי האורתודוקסי-ציוני בניו יורק, שם הורגלנו לעמוד בבקר מול הדגל האדום כחול לבן ולהצהיר עם יד ימין על הלב לשמור אמונים לדגל, למדינה ולערכי החירות והצדק. האם בישראל היינו יכולים לראות הצהרה של "אומה אחת שמעל ראשה הא-ל", ומתוך כך אומה הדוגלת בחירות וצדק לכל?

יהיו מהקוראים כאן שבוודאי ירגישו שאני נסחף, ואפילו יגיבו בציניות ויאמרו שהכל באמריקה חיצוני, שטחי וללא כיסוי במציאות והם אכן צודקים, יש שם המון החצנה. אך גם בהכרזה יש חשיבות. הערכים הללו בהחלט נמצאים באוויר שנושמים שם.

הרב קוק זצ"ל צוטט בעקבות הצהרת בלפור כאומר: "אני לא באתי להודות לעם האנגלי בעד הצהרתו, אלא לברכו על שאנגליה שזכתה שממנה תצא הצהרה זו לישראל". גישה זו היא גישה קריטית לכולנו. שנים רבות ארה"ב היוותה מדינה נערצת ונחשקת בעולם, דבר שהולך ונעלם. אך דווקא אצל ישראלים רבים אמריקה היא עדיין חלום ויעד להגירה (ירידה) ולחיקוי. אני לעומת זאת, רואה כי המצופה מארה"ב היא להיות שליח לחיזוק ותמיכה במדינת ישראל, כדי שתוכל למלא את המצופה ממנה - להיות אור לגויים.

לצערי דווקא מתוך תלות מחשבתית בארה"ב והשענות יתר שלנו במדינה זו אנחנו מקבלים מכות ועלבונות מסוגים שונים. ידועה הדרשה בהקשר לג'ון קרי, על הפסוק בספר ויקרא המזהיר את עם ישראל: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי... וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי...". אבל בקריאה אני רואה כנגד עיני את עם ישראל שוכח את מקור כוחו, והקב"ה לעומתם: 'אתם רוצים לסמוך על הכל חוץ ממני? אז קדימה, נראה לאן תגיעו עם זה'. האמריקאים מטביעים על מטבעותיהם את המילים "בא-ל אנו בוטחים" אך מה איתנו? במי אנחנו בוטחים?

קרי יבא וקרי ילך, אבל כל עוד ארה"ב ממלאת את תפקידה כמסייעת לעם ישראל בארצו היא תשגשג. אם לא היא תרד מטה מטה, והקב"ה ימנה שליח נאמן אחר. עם ישראל בנשמתו הוא עם מאמין ודווקא ארה"ב היא זו שצריכה להפנים את מה שהטביעו על כספם.

על אף שממשל אובמה עמד לימין ישראל באו"ם ותומך כלכלית וביטחונית בישראל כבר עשרות שנים, מעולם לא חשדתי שיש כאן מעט אהבת ישראל, במקרה הטוב אהבה לכסף של תומכי ישראל היהודים. כל שהיה נעשה מתוך אינטרס מקומי, עולמי או כלכלי, אך אשרי מי שזוכה להיות לנו לעזר גם מתוך  מגמות אלו.

אני ספוג ערכים שונים עליהם גדלתי כיהודי אמריקאי. אני שמח שגדלתי עליהם כילד, ועוד יותר שמח שהוריי זיכו אותנו לעלות לארץ ולגדול בביתנו האמתי ולספוג לעומק את המגמה היותר שלימה של המלכת אלוקים בעולם.

ומתוך הבנה זו על מקומה של מדינת היהודים, ניתן ללמוד מבגין שאמר על הצעות חיצוניות שהוא לא מפחד מלהגיד את האמת על ההצעה בפניו של המציע. על מנהיגינו לקבל את עצתו, או כמו שהוא אמר: "ואם יש יפי נפש שהתחילו לעקם את האף שלהם, שיהיה להם אף עקום".