ילדי תימן – הסיפור האמיתי

על ג'ון קרי, ועדות החקירה, התאגיד וחנוכה. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ב' בטבת תשע"ז

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

באחת משנות הלימודים האחרונות היה לי הרבה מה לומר לגננת של בני. מתברר שגם לה הייתה בטן מלאה עליי במהלך השנה.

רק במסיבת הסיום פתחנו את זה. אני אמרתי את שלי, היא את שלה, אבל לא באמת היה טעם בכל הדיבורים האלה. שנת הלימודים הרי הסתיימה. אין מה לדבר עכשיו על העונשים שבהם היא בוחרת, או על האיחורים שלי באיסוף מהגן. חבל על האנרגיה, זוהי בעצם כבר נוסטלגיה.

זה בדיוק מה שקורה כרגע בין ישראל לארצות הברית: ברק אובמה וג'ון קרי חושפים מאוחר מדיי את מה שהם באמת חושבים עלינו. הם מנצלים את הימים האחרונים בתפקיד ומנסים להותיר איזו אמירה מהדהדת, במקום לעשות את הדבר הנכון – להתרכז באריזת החפצים. גם נתניהו בתגובה עונה להם בסגנון חדש, תקיף, שמגלה מה הוא בעצם חשב עליהם בשנים האחרונות. אולי המסקנה היא שבכל תחום, צריך להיות פחות דיפלומטיים ויותר אמיתיים כבר מהרגע הראשון. חבל על הזמן. ואם כבר פספסתם את המועד, אין טעם לתת את נאום חייכם ולהתחיל להתקוטט בזמן שהמסך יורד על הבמה.

שנת הלימודים שהגיעה אחר כך הייתה מוצלחת הרבה יותר. מ-1 בספטמבר והלאה הגננת החדשה ואני היינו בראש אחד. השאלה היא איזה סוג של גננת דונלד טראמפ הולך להיות.

2.

שלוש הערות על פרשת ילדי תימן:

* לא רק בחדשות שומעים השבוע על אבא שלא יודע מה עלה בגורל בנו, ועל בן שמחכה שנים ארוכות לדעת אם יפגוש שוב את אביו. זה קורה גם בפרשת השבוע. הפרשות שבהן יוסף בנו של יעקב נמכר למצרים מלאות טקסטים שמזכירים לנו שקשר משפחתי הוא-הוא הבסיס. אמירות רבות סביב גורלו של יוסף מתאימות ככותרת לפרשת ילדי תימן: "הילד איננו ואני אנה אני בא", "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי", וגם הקריאה של יעקב לבסוף: "עוד יוסף חי!".

לא פלא שבארכיון המדינה בחרו השבוע ללוות את חשיפת הפרוטוקולים בסיסמה שגם היא יוצאת מפיו של יוסף: "את אחיי אנוכי מבקש". העולם התקדם רבות מאז תקופתו של יעקב אבינו וגם מאז ימי המעברות, אבל ההתפתחות הטכנולוגית לא משנה את הבסיס: הקשר המשפחתי הוא העיקר. לא משנה כמה חברים יש לנו בפייסבוק ולכמה זרים אנחנו קוראים "אחי", בסוף בסוף אנחנו חרדים לגורלו של מי שיש לנו עמו קשר דם. סימני שאלה וספקות בתחום הזה לא נתנו מנוח ליעקב, ולא נתנו מנוח לדור שלם של עולי תימן כאן בארץ.

* פרסום רב ניתן השבוע למסקנות של שלוש ועדות חקירה שונות, שהותרו כעת לפרסום. אבל הסיפור הגדול יותר קשור במסקנות של ועדה נוספת, נשכחת. ועדת פרומקין. הוועדה פעלה כבר ב-1950 וחקרה את נושא החינוך במחנות העולים. כאן המסקנות רלבנטיות לא לכמה מאות ילדים שנעלמו, אלא לדור שלם, מאות אלפי עולי ארצות המזרח.

את רוב הילדים שנעלמו אין כנראה דרך להשיב. את המורשת שנחטפה – צריך ואפשר להשיב. ועדת פרומקין עסקה בהרחבה בכפייה החילונית במחנות העולים, בגזיזת הפאות, במדריכים שהורו לחניכים לחלל שבת, בהפרעה מגבוה ללימוד תורה ולתפילה. היא קבעה כבר אז שמשרד החינוך כשל בקליטה התרבותית-רוחנית של העולים וכתבה כי זו טעות לאלץ את כולם להיכנס ל"כור היתוך" ציוני-חילוני. הטעויות ההן משפיעות עלינו עד היום. הן הבסיס לתחושות קיפוח, לאובדן זהות, לתרבות ריקה. חזרה אל הזהות שהעולים הביאו עימם אז ונלקחה מהם – תפחית את תחושת הניכור.

* ועדיין, צריך להיות זהירים. התסכול והמרירות של חלק מהמרואיינים ששמעתי השבוע מובנים, אבל זה מסוכן לפרק את מרקם החיים העדין שלנו בגלל משגים היסטוריים. בואו לא נשרוף את המועדון. צריך לזכור שהכול נעשה תוך כדי בנייה של מדינה וצבא, במהלך מלחמה בלתי פוסקת, ומתוך תחושה שצריך ליצור "יהודי חדש". ובנוסף, כל המעורבים כבר נפטרו. נכון, נעשו טעויות מרות, אבל עוד מנה של שנאת אחים, עוד סיבוב של השד העדתי ועוד גידופים כלפי מפא"י ההיסטורית ובן גוריון – בטח לא יובילו אותנו למקום טוב יותר.

3.

עודד הרוש הוא בחור צעיר מדימונה שתאגיד השידור הציבורי "כאן" פנה אליו – כמו לעוד עשרות אחרים – כדי לרענן שורות בתקשורת. להשמיע קולות מושתקים, מודרים, אחרים. הסרטון שלו על חנוכה זכה עד כה לעשרות אלפי צפיות. הוא מסתובב בו בין קברי המכבים לבין קניון גדול ותוהה על משמעות החג לימינו. לא במסגרת תכנית מסורת עבשה אלא באופן נגיש וקליט.

כל כך חבל שבדיונים של הפוליטיקאים על התקשורת עוסקים תמיד במה כותבים על ביבי ובאיזו תמונה של שרה פורסמה. תקשורת היא לא רק "אנטי ביבי" או "פרו ביבי", היא גם חכמה או טיפשה, בנאלית או מאתגרת, צהובה או אינטליגנטית. זה אמור להיות המבחן של התאגיד. אז הנה, כדוגמה, הטקסט המעניין שהרוש אמר למצלמה ובו הוא יוצא נגד תפיסת ה"גבר-גבר" הישראלית:

"תגידו, חשבתם פעם איך נראה שמשון הגיבור או יהודה המכבי? דמיינו אותם לרגע. עכשיו דוגרי, לא דמיינתם אותם כמו רמבו או הרקולס? יש סיבה שככה אנחנו מדמיינים את הגיבורים שלנו. כשחנוכה כונה לאורך השנים 'חג הגבורה' הכוונה הייתה לתרבות הרוח. למלחמה בתרבות יוון. אבל מה נשאר מכל זה בתרבות הישראלית? תרבות יוונית, המקדשת את הגבר המאצ'ואיסט.

במקום שנילחם בתרבות יוון, מבלי לשים לב נשאבנו לתוכה. במקום להרחיב את מושג הגבורה צמצמנו אותו למקומות הצבאיים בלבד. לא פלא שלעתים אנחנו חווים תסכול מגיבורינו בחברה הישראלית וצמאים כל כך למצוא גיבורים חדשים. אז מהי גבורה על פי המקורות? פשוט מאוד. המילה גבורה מגיעה מאותו שורש של המילה להתגבר. על מה מתגברים? על היצר. וזה הרבה יותר רלבנטי עבור כל אחד ואחת מאיתנו, כי המלחמה על היצר היא לא רק בשדה הקרב.

היא בכמות בשופינג המטורפת שהייתה פה ב'בלק פריידי' האחרון. היא בתור לסופר, לבנק, או לקופת חולים, ואפילו בבית, בין הורה לילדיו. וכן, היא גם בהתנהגות מינית בלתי הולמת. סיפורי גבורה משדה הקרב נחוצים לכל אומה בראשית דרכה, אבל נראה לי שהגיע הזמן להרחיב את היריעה לעוד סוגי גבורה בחברה הישראלית".

חנוכה שמח.