משפט צבאי, בתנאי מעבדה

בשטח היה פיגוע, וסכינים ויריות, אבל הדיון בבית המשפט נעשה בדיעבד, והתיימר להיות ערכי

ד"ר דרור אידר , ח' בטבת תשע"ז

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

1 קראתי את הכרעת הדין הבנויה לתלפיות. לכאורה, השופטת מאיה הלר לא הותירה אבן שלא הפכה בניתוח הראיות והעדויות.

כך רוצים לקרוא זאת רבים שהרשיעו מראש את אלאור אזריה. אבל אני, שרוב חיי מנתח טקסטים, לא יכולתי להשתחרר מהרושם שהטקסט שחיברה השופטת הלר מספר בין השיטין על נטייה מוקדמת (פרה־דיספוזיציה) שהִטתה את הכף לפרש את כלל הממצאים והעדויות לחובתו של אזריה.

אל תסמכו על עדותי, קיראו בעצמכם. להערכתי, אפשר בלי מאמץ רב להפוך את הקערה המשפטית שבישלה השופטת הלר על פיה, ולזכות את אזריה, למרות הנחרצות הפסקנית לאורך כל כתיבתה (ושמא בגללה). 

2 מטבע הדברים, הדיון המשפטי נעשה בתנאי מעבדה ובדיעבד, ולא בזירת האירוע בזמן  המעשה. המוני פרטים ועדויות המחוברים באמצעות פרשנות מסוימת. לא מדובר באמת מוחלטת. כדרכה של הבנת טקסט, שערי הפרשנות לא ננעלו, ומול השופטת הלר אפשר להציב קו פרשני שונה שבסופו יזוכה אזריה. 

3 מרוב הערות ועמידה על קוצו של יו"ד, נשכח העיקר. לא כל עיסוק משפטי בפרטים הוא  בהכרח עיסוק בצדק. עצם המשפט הוא הסיפור. הדיון לא עסק רק בדיני ראיות, אלא התיימר להיות דיון ערכי - על גבול ההאשמה הנוראה ברצח. ולא היא. מבחינה מוסרית לא קרה אסון: מחבל שביקש לרצוח את חיילינו, נורה ונוטרל (חבל שהחיילים לא הסתערו וגמרו את המשימה).

אחר כך הגיע אזריה שבמעשהו וידא את הריגת המחבל. גם אם המעשה חמור מבחינה משמעתית ולא בסדר מבחינה מבצעית - היה צריך לסגור את העניין בדין משמעתי ולא להפיל על גבו השחוח של החייל הצעיר סוגיות אדירות כמו טוהר הנשק וקו 300 וימין ושמאל ועצם השירות בחברון ועוד. 

4 מישהו אמר שאזריה "טימא את הנשק שלו". עפר לפיו. אזריה הרג מחבל בן־מוות. לדידי, אין  פה שאלה מוסרית או ערכית, אלא משמעתית. מדובר בזירת קרב שהיתה חלק מתמונה כוללת של טרור סכינים שגבה עד אז עשרות הרוגים יהודים. בתודעת החיילים היה האירוע הזה חלק ממלחמה רחבה שמטרתה הרג יהודים. אזריה נהג בפזיזות, אולי "הגדיל ראש" וביקש לסיים את האירוע באופן שהמחבל לא ייצא ממנו חי, אולי חשב שהמחבל עתיד למות בכל מקרה, ולכן ביקש "להשתתף" אף הוא, בלי שקיבל פקודה.

זה לא בסדר, אבל לא סוף העולם. הבעיה היתה העברת הטיפול בפרשה מהיחידה לבית המשפט. בכך נכנענו לארגוני זכויות האדם שמכירים בזכויות לכל בני האדם, חוץ מזכות היהודים להילחם על ארצם ולהגן על חייהם. הסרטון של "בצלם" הכניס את המערכת ללחץ. היה דרוש אומץ לשחרר הודעה שצה"ל "בודק את האירוע", ולאחר יומיים לסגור את הפרשה בדין משמעתי בפנים היחידה. 

5 בבוקר הכרעת הדין צייצה פרופ' פניה עוז־זלצברגר: "חבל שאלתרמן לא בבית המשפט כדי לתאר לנו את רגע ההכרעה במאבק המדינה הזאת על דמותה ונפשה". השבתי לה שזה שורש הבעיה בפרשה - על גבם של אלאור אזריה ומשפחתו הפלנו נושא כבד ומכריע שלא באמת קשור אליהם: המאבק על דמותה ונפשה של המדינה. המאבק מתנהל זה שנות דור בזירות התרבות, האקדמיה, הפוליטיקה והתקשורת.

מי שהשית על גבו הקטן של אזריה את משא "האומה", שכח את העוקד והנעקד והמזבח, שכח במי מדובר ובאיזה הקשר, ובעיקר שכח את החמלה. לא רק חמלה על אלאור אזריה, שברגע אחד איבד את עולמו, אלא גם חמלה על החברה הישראלית, שרובה הגדול אינו מבין את הטירוף שאחז בנו להרשיע עצמנו קבל עם ועולם בשם אידיאה פיקס מדומיינת של מוסר, בעוד מה שקרה הוא ירי במחבל שבא לרצוח את חיילינו וכבר היה כמעט מת - לא שבוי או כפות חי. משום כך, לא דמותה של המדינה ונפשה עמדו למבחן, אלא טעות קשה, שגגה חמורה שעשה חייל בחפזונו, וכך היה צריך לטפל בזה. 

6 משטר השפה והתודעה כופה עלינו להזדעזע מנקמה. לא מוכרחים. תלוי בנסיבות. האם 11 הדקות שחלפו מאז נוטרל המחבל ועד שנורה שוב משנות את משמעות המעשה? כשגולדה שלחה את המוסד לנקום את דם נרצחי מינכן, זה היה בסדר? נכון שהמדינה הורתה, אך מה ההבדל מבחינה מוסרית?

7 מבוקר הכרעת הדין, עסק חלק ניכר מהעיתונאים בהפניית אצבע מאשימה כלפי המפגינים  מחוץ לבית המשפט. נכון, חלקם קראו קריאות קשות שיש לגנותן בכל תוקף. עם זאת, מדוע אי אפשר להבין את תסכול ההמון ולאפשר הוצאת קיטור? אני לא מתרשם מהזעזוע המקצועי מהאמירות. מדינה דמוקרטית צריכה להכיל אמירות שנויות במחלוקת. איש לא חושב באמת לפגוע ברמטכ"ל, לא תהיה ירידה במוטיבציה לשרת בצה"ל וגם אין ערעור טוטאלי של סמכות הדין והמשפט.

בסופו של חשבון, האנשים שֶׁמָחוּ בקולניות מול מה שנראה להם כעיוות הצדק וניתוק מהמציאות, מכבדים את צה"ל ומכירים בסמכות המערכת המשפטית. הם מבינים בפשטות את עומק דברי חכמינו שהורו להתפלל למוראה של מלכות, "שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". מי שגדל בישראל השנייה מבין ש"זה הולך ביחד": קולניות, התלהמות ומחאה, ביחד עם קבלה עקרונית של מוסדות המדינה. רק מי שגדל בישראל הראשונה או במסלולים מקבילים, נבהל מאופן הביטוי העממי הזה. הוא פשוט לא דובר את השפה הזאת. אפשר להירגע. 

8 כיאה ליהודים, הפרשה הזאת התנפחה מעל ומעבר למימדיה האמיתיים. הגזמנו לגמרי. נדרשת חנינה מהירה הן לאלאור והן למשפחתו. אסור לעמוד מנגד ולתת לאמו לבקרו בכלא.

זה לא אנושי ומשדר מסר רע להמוני החיילים - אלה שאינם נמנים עם יחידות העילית אלא משרתים ביחידות השדה העממיות - ולהמוני עמך בית ישראל. די עם הפראזה "יש שופטים בקריה". זה לא מוקד הפרשה, אלא "יש חיילים פשוטים בעומק השטח", שעבורם המלחמה מעולם לא הסתיימה.

באדיבות "ישראל היום"