מכתב פרידה – מכתב תודה

מה היה סוד ההצלחה של ר' משה? מה גרם למאות מן המלווים השבוע לקרוע קריעה בבגדיהם כדין תלמיד על רבו?

ישראל מאיר , י"ד בטבת תשע"ז

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

1.

כותב ומוחק. כותב ומוחק. כך נראית המלאכה שנטלתי על עצמי, לכתוב כמה דברי פרידה ממורי ורבי ר' משה שפירא זצ"ל. מתלבט כיצד לתאר את גדלותו מזווית אישית – ומגלה טקסט שעוסק בעיקר בעצמי, בשינוי שחולל הרב באורח חיי, ומיד מוחק. מנסה לנתק לרגע את העובדה שאני קשור אליו, ומזהה עוד מאמר מלא בסופרלטיבים על הרב שלא באמת מצליח לגעת בנקודת האמת אליה הוא כה נצמד.

אז ברגע של ייאוש אני חושב לרדת מהעניין. שוקל להסתפק בכתיבת מאמר על פרשת ויחי, לצטט את דברי חז"ל על כך שבאמת יעקב אבינו לא מת כי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" ולהרחיב כיצד ר' משה ביאר דברים אלו בצורה מחייבת. הוא תמיד הסביר שדברי חז"ל "יעקב אבינו לא מת" זהים לדבריהם על ציבור – "אין ציבור מתים".

יעקב לא מת כי זרעו בחיים וציבור לא מת כי כולנו בניו של יעקב. העובדה הזו מחייבת אותנו להתנהג בהתאם. לשמור על מה שקיבלנו מיעקב ולהיות מחוברים למעלת הציבור שיש בעם ישראל. "להבין", כך תמיד נהג לבקש משומעי לקחו, "האמרה של 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים', לא יכולה להיאמר על כל אדם שיש לו נכדים... הנכדים חיים אומנם מכוחו, אבל חיים את החיים שלהם. אנחנו, כלל ישראל, חיים את חייו של יעקב. זאת צורת אדם אמתית. אומנם אצל יחיד לא מוצאים צורת אדם כזו, אבל אצל הכלל – כלל ישראל – כן".

זה רעיון יפה שמתקשר מצוין לפרשת השבוע ולהסתלקותו של ר' משה. אבל השבוע קשה לי להסתפק רק בדברי תורתו. אני כן חש צורך נפשי לשתף. לנסות להסביר מי היה ר' משה. מה הוא חולל אצלי ואצל עוד אלפי אנשים שזכו לשתות בצמא את דבריו.

2.

מה היה סוד ההצלחה של ר' משה? מה גרם למאות מן המלווים השבוע לקרוע קריעה בבגדיהם כדין תלמיד על רבו? וודאי שלא מדובר בהשתייכות מגזרית. עדיין לא קם "מגזר" שמאגד בתוכו בחורי ישיבות, אברכים, בעלי בתים, בעלי תשובה, עולים מברית המועצות ומצרפת. מגוון רחב של אנשים חשו השבוע שאבדו את אביהם הרוחני.

איך ר' משה הצליח לסחוף אחריו כל כך הרבה אנשים שונים? התשובה האמיתית והמצערת, היא שמאוחר מידי להסביר זאת. טובי הכותבים בעולם לא יצליחו להסביר למי שאף פעם לא אכל גלידה איזה טעם יש לה. לא הכול אפשר לתאר במילים. ההרגשה היא שכפי שתורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב, כך גם עוצמת החוויה של ישיבה בשיעוריו של ר' משה. אי אפשר באמת להסביר למי שלא זכה לטעום.

3.

יש שיאמרו (אלו שלא טעמו מהגלידה של ר' משה), שעיסוק תדיר באגדות חז"ל ובנסתרות התורה, מתאים אך ורק למי שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים. הסגנון המיוחד של ר' משה אינו הגישה הקלאסית של עולם הישיבות. מיותר לציין שאינני בר סמכא להצביע על שיטה כזו או אחרת כדבר הנכון, אני רק מנסה לספר מה קרה אצלי: מעולם לא עניתי על הקריטריון של מילוי כרסי בש"ס ובפוסקים. לפני שנחשפתי למשנתו של הרב, מילאתי כרסי בתחושת מיצוי מלימוד התורה ודי השלמתי עם העובדה שאני עונה יותר להגדרת חז"ל "מצוות אנשים מלומדה".

למדתי מה שצריך ללמוד ועשיתי מה שצריך לעשות. כשהגעתי לבית מדרשו של ר' משה, חל שיפור משמעותי. הוא מעולם לא אמר לי מה לעשות וכיצד ללמוד, אבל גיליתי שסדר היום הישיבתי שלי הוא חלק בלתי נפרד מאישיותי ולא מעמסה עליה, חלילה.

אני זוכר שכבר בשיעורים הראשונים הופתעתי לגלות, שבמהלך השיעור אני נהנה להתבונן בשעון זז באיטיות. כביכול השגחתי על המחוגים שלא ירוצו מהר מידי.

נחשפתי לשיעורים בתחילת ספר שמות לפני עשר שנים, ואט אט הבנתי שהרב בונה לתלמידיו מעגל שנה מיוחד. מכניס אותם לגלות מצרים, עורך להם היכרות מחודשת עם משה רבנו, ואז יוצאים ממצרים ולבסוף עוברים בקריעת ים סוף ומגיעים למרגלות הר סיני. רצף פרשות התורה נתפס פתאום כסדרה מרתקת. לאחר מעמד הר סיני, כפי שנלמד במשנתו של הרב, נראה היה שהגענו לשיא. שהכול מותאם היטב והתמונה הושלמה.

אבל פתאום מגיעות פרשות המשכן שעד אז היו נראות לי "משעממות" מתמיד (בלשון עדינה), אבל הרב פשוט בנה משכן בלבבות תלמידיו. לכל אחד משכן אחר, מותאם בדיוק למידותיו. "להשתדל להבין לפי ערכנו", הוא נהג ממש להתחנן בכל שיעור. כל אחד הבין את השיעור בהתאם להיקף ידיעותיו ולעומק השגתו, אבל דבר אחד ברור לכולם: בלי המשכן סיפור יציאת מצרים לא נגמר. לא יצאנו ממצרים רק כדי לא להיות בה. יצאנו כדי להיות משהו אחר ובשביל זה צריך להתחיל לבנות.

זהו. סיימנו את פרשת פקודי. בגיל 19 הרגשתי שלמדתי לראשונה חומש בתורה. ספר שמות, נעים להכיר. אני מחכה במתח לספר ויקרא. יש לי תחושה שהוא מרתק.

4.

המהפכה הרוחנית הזו התפשטה אל תוך החגים. פסח, שבועות, סוכות, חנוכה, פורים, ארבע פרשיות וימי בין המצרים – הכול מקבל משמעות אחרת. עכשווית. רלוונטית ונוגעת לחיי האישיים יותר מכל דבר אחר – למרות שהרב מעולם לא ניסה להתערב בחיי האישיים. מה שלא קרה אצלי בעשרות שיחות אישיות עם משגיחים ואנשי חינוך מנוסים שניסו לרדת לפרטים אישיים כדי לרומם מעט, קרה כשהרב דיבר אליי בנוכחותם של מאות שומעים נוספים.

לא תמיד הבנתי הכול. הרב לא תיבל את שיעוריו בסיפורים מרתקים או בכל מיני טכניקות נוספות כדי להלהיב את קהל השומעים. הוא אמר דברי תורה שיצאו מעומק לבו. בלי להרים את הקול, בלי תנועות ידיים מיותרות, הרגשנו שהוא חי את מה שהוא אומר. שהוא נאה מקיים ולכן נאה דורש.

5.

אביר המחשבה, גאון המחשבה, הגאון מופלא, מקים עולה של תשובה והאדם הגדול בענקים – אלו רק חלק מן התארים שניסו להגדיר השבוע את דמותו המופלאה של ר' משה שפירא זצ"ל. אצל שומעי לקחו, התארים הללו התמצו בשתי מילים (או ליתר דיוק, מילה וחצי): "ר' מוישה". די היה באזכור שמו בתוספת ר', כדי לעורר אצל תלמידיו דמות דיוקן של אדם גדול. הגדלות של הרב נראתה גם למי שהסתכל עליו בעין גשמית גרידא וכנראה שזו הסיבה שמעולם לא חשו תלמידיו צורך לכנות אותו בתארים נוספים.

המציאות שלו הייתה הפירוש הכי קולע למאמר חז"ל: "מאן מלכי? רבנן!". המראה שלו, הדיבור, ההנהגה כולה העידה על היותו מלך בתורה. זה לא הפריע לו להסתובב לבד ברחובות ירושלים, ואף להשתמש תדיר בתחבורה ציבורית עד לפני שנים ספורות. כשהתורה עצמה רוצה לגדל מישהו, היא לא צריכה עזרה אנושית. "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. נותנת לו מלכות וממשלה... והווי צנוע וארך רוח... ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". הניגודים הללו התקיימו אצל ר' משה במלואם. המלוכה והצניעות. הממשלה וארך הרוח.

הרב וולבה, בספרו "עלי שור", מצטט אמרה ידועה שמיוחסת לר' נחום זאב זיו (בנו של הסבא מקלם): "הביאור האמתי למאמר חז"ל, הוא האדם עצמו".

נראה שיותר מאין ספור פירושים ושיעורים ששמענו ממורנו ורבנו זצ"ל על מאמרי חז"ל, זכינו באמת להבין את עומק כוונתם מהתבוננות באדם עצמו. מנעימות דרכיו ומתיקון מעשיו של ר' מוישה.

6.

בכמה ממודעות האבל שפורסמו השבוע, ראיתי שציינו שהנפטר "השיב רבים מעוון". אינני יודע איך מגדירים את מה שחולל הרב אצלי ואצל חברים נוספים. אני חושב שיותר ממספר רב של אנשים אותם השיב מעוון וקירבם לעולם התורה, השיב הרב אלפי תלמידים ממצוות אנשים מלומדה.

מה באמת יותר קשה? לשכנע מישהו מבחוץ לבוא ולטעום את טעם התורה ולהיכנס לבית המדרש, או לשכנע מישהו שנמצא בתוך כותלי בית המדרש שהמקום שבו הוא נמצא שנים ארוכות זה המקום הנכון? אני כבר שבוע מהרהר בשאלה הזו. ר' משה שפירא חולל את שני הדברים האלה יחד. התמסר בכל מאודו כדי להציל ולקרב תינוקות שנשבו, ומסר נפשו כדי לחדש את הצימאון והכמיהה אצל שומרי מצוות שנשבו במצוות אנשים מלומדה.

לו יכולתי לחזות בו שוב, אפילו רק לרגע, הייתי אומר לו מילה אחת: תודה!