הזדמנות של פעם בחמישים שנה...

עו"ד אליקים העצני , י"ח בטבת תשע"ז

דעות אליקים העצני
אליקים העצני
פלאש 90

פרשת הופעתו של יוסף בפני פרעה תמיד אקטואלית. הוא נדרש לפתור חלום. אדם רגיל היה מסתפק בכך, מקבל פרס כלשהוא והולך. לא יוסף.

מבלי שנתבקש, הרשה לעצמו לנדב למלך תכנית פעולה מפורטת, כאלו היה שר בכיר. והואיל ותפס 'ראש גדול' של שר, נעשה לשר.

ישראל אחרי הניצחון המדהים של ששת הימים לא גילתה 'ראש גדול'. ראש ממשלתה אשכול, שנשאל ע"י נשיא ארה"ב ג'ונסון: מה אתם רוצים? – לא הרחיק מעבר ל'שינויים של ממש', והערפול הסתמי הזה אופף אותנו עד היום.

50 שנים לא נמצאה ממשלה בישראל שתעמיד מול הטענה הערבית השקרית 'זה שלנו' את טענת הבעלות שלנו, שאין חזקה ממנה בעולם.

עכשיו, בפגישת נתניהו - טראמפ, כשנישאל שוב 'מה אתם רוצים?', מה ישיב לו  נתניהו – 'שתי מדינות'?!  זה פחות מ'ראש קטן', זה – ראש כרות!

אבל גם תשובות של ראש קטן כמו "בנייה בגושים" תהיינה בבחינת החמצה גדולה או כפי שרמזו בתקשורת, שרק השגריר "יעבור" לירושלים (שם כבר יש לו דירה). סיפוח 'בראש קטן' מדגם 'מעלה אדומים תחילה' דומה לחיתוך זנב הכלב חוליה-חוליה והכאבים רבים.

גרוע מזה: אי שם התהליך ייעצר והכלב יישאר עם חצי זנב. החלת ריבונות, ולו על שטח מצומצם, תגרור אחריה בתגובה הכרה נרחבת במדינה הפלסטינית. כדי שזו תישאר מילולית בלבד, יש להחיל את הריבונות בבת אחת, לפחות על אזור C כולו. תסריט של סיפוחים חלקיים, והרשות הפלסטינית ממשיכה בשלה ברמאללה ומקבלת את הדין - הוא חסר שחר.

"ראש גדול" בשיחה הראשונה של ראש ממשלתנו עם טראמפ מחייב הבהרה יסודית של שני עיקרים: מהות ריבונותנו בכל א"י המערבית ומהות מדינת היהודים כשמורה.

את מפת אזורנו עיצבו תוצאות מלחמת העולם הראשונה. לפני כן, ב-400 שנות האימפריה העותומנית, לא היתה בעולם שום מדינה ערבית. בשנת 1918 שלט בכיפה רעיון "ההגדרה העצמית של העמים" של הנשיא האמריקני ווילסון, אולם את העיקרון הזה לא ניתן ליישם באזורנו, ולכן הוקמו עפ"י חוקת 'חבר הלאומים' (האו"ם של הימים ההם) שטחי 'מנדטים', שהוגדרו "פיקדונות מקודשים של הציוויליזציה" ונמסרו לבריטים ולצרפתים לניהול בנאמנות כדי להכשיר את עמיהם לריבונות – ולצאת.

כך נוצרו המנדטים של עיראק וסוריה למען הערבים והמנדט של ארץ-ישראל – אך ורק למען "העם היהודי".

לקידום המפה החדשה שיתפו הערבים בהנהגת פייסל ההאשמי פעולה עם ההסתדרות הציונות. הצדדים הסכימו ביניהם שכל א"י המערבית, ואף רצועה בעבר הירדן, תימסר לבריטים לטובת העם היהודי, בעוד עבר הירדן וסוריה, עם הבירה דמשק, יהפכו לאחר 'חניכות' מנדטורית למדינה ערבית.

ההסכם סוכל ע"י הבריטים, שבו-זמנית הבטיחו את סוריה לצרפתים. פייסל גורש מדמשק, ובסופו של דבר קבלו הערבים יותר מ-20 מדינות-לאום והיהודים - רבע מן השטח המקורי שהובטח להם.

שלושה רבעים הופרשו לטובת הערבים המקומיים, שבינתיים הגדירו את עצמם כ'פלסטינים', אך למדינתם קראו "ירדן". אולם לפחות הרבע הזה כולו, מן הים ועד לירדן, נועד כמדינת לאום לעם היהודי בלבד.

מסקנה: הביטוי הלאומי הפלסטיני לא ימומש בין הירדן לים. גם אם נקים להם שטחי אוטונומיה, הלאומיות הפלסטינית תוכל לקבל ביטוי רק בא"י המזרחית, בה הם מהווים רוב של 80%. כל הסדר חייב להיות כפוף לעיקרון-העל  הזה.

העיקר השני מכיר בעם היהודי כמוכה-הלם. מה גרם לו לכך, ידוע היטב. שורדים, שבתגובה הופכים לדיכאוניים, כלים מן העולם. האחרים, כדי לשרוד, הולכים בדרך הפוכה: במקום פאסיביות דיכאונית  -  פרצי אנרגיה ויצירתיות ואפילו גילויים של אופטימיות, שמחת חיים וכוח. הכל – פיצוי פיסי ונפשי המאפשר להם לשרוד את הטראומה.

בדרך הזאת בחרו היהודים בא"י, אולם את התדמית הזאת, ההרואית, של מצליחנות ו"גבורה", מנצלים אויביהם כדי להשחיר את דמותם בעולם ולהציג את תכנית שיקומם הלאומית כ'גוליית' (והם – דוד) או כנאציזם חדש.

ועוד תובנה: העם היהודי הוא העם הילידי של הארץ הזאת, כמו האינדיאנים באמריקה (indigenous). תארו לכם, שגילו אותנו באיזה ג'ונגל ומצאו שלאחר 3000 שנים אנחנו מדברים אותה שפה, מאמינים באותה הדת ונושאים אותה התרבות כמו הקדמונים ההם.

אלא, שבניגוד לעמים הילידים האחרים אנחנו לא היינו פה. התפזרנו על פני כל הגלובוס וחזרנו, וכזאת לא היתה מעולם. חבר הלאומים הכיר במעמד המיוחד הזה בהזכירו במבוא למנדט את "הזכויות ההיסטוריות" שלנו "להקים מחדש" את אשר החריבו לנו לפני 2000 שנה.

בעולם, השמורות שמורות אך ורק לילידים העשוקים ולא יתנו לזרים להשתלט על השטח גם "ברוב דמוקרטי". לא לדמוקרטיה דואגים, כי אם לפצות על עוולות ופשעים מן העבר ולהגן על שבט הנתון בסיכון - מפני כליה.

בתחום הסבל והעוולות, היהודים יכולים להתחרות עם כל שבט אינדיאני, ואשר לעניין שיש לאנושות שמינים מיוחדים של בני אדם לא יעברו מן העולם, העם היהודי – אחרי השואה, אחרי השמד הסובייטי ובתוך נחשול של התבוללות, נאבק על סיכוייו לשרוד, והסיכויים האלה קיימים רק בארץ הזאת.

על כן, את כל השאלות הפוליטיות בא"י המערבית יש להכפיף לעיקרון-העל של תפקיד השמורה. המסקנה המתבקשת היא, שאמנם זרים יחיו בקרבנו תמיד, ויחיו בטוב, אולם בכל מקרה שניאלץ לבחור בין יהודיותה של המדינה לדמוקרטיה שבתוכה – תינתן עדיפות להבטחה שהשמורה האחרונה הזו – תישאר יהודית.

התובנות האלה מנוגדות לתכתיבי "התקינות הפוליטית" בישראל, אך הן מבטאות את האמת הפנימית שלנו, אותו "ראש גדול" שרק עמו משיגים את היעדים הגדולים.