תנו כבוד לפוליטיקאים

מגיע לפוליטיקאים שניתן להם קצת קרדיט. מגיע להם שנהיה קטנוניים וביקורתיים טיפה פחות. זה יועיל להם ויועיל גם לנו.

יאיר אנסבכר , כ' בטבת תשע"ז

במסגרת עבודת מחקר שאני עושה ראיינתי לפני כשבוע את אל"מ במילואים מוקי בצר.

בצר, גיבור ישראל אגדי עוד בחייו (לאורך ימים טובים שונים ארוכות), שמח לתרום ממרצו ומאונו לעם ישראל בכל צומת משמעותית שאליה הגיע וכאלה היו רבות.

כשסיימנו את נושא השיחה המרכזי שלנו שאלתי אותו שאלה שהיתה מתבקשת בעיני, מדוע מעולם לא נכנס לפוליטיקה.

תשובתו היתה פשוטה ואין בה כשלעצמה שום חידוש אבל היא היממה אותי: "ישנו קו אדום ברור שמי שעובר אותו מיד מתקלקל, אין עוד תחום ישראלי שבו הפער גדול כל כך בין הפוטנציאל לבין המימוש כמו הפוליטיקה".

האמירה הזאת גרמה לי באחת להבין כל כך הרבה בקשר למצב שבו ישראל המודרנית מצויה, מדינה מפותחת, דמוקרטית, יפה וחזקה ב"ה שאיננה מצליחה לכאורה להעמיד מנהיגים הראויים לה.

לכאורה הייתי יכול להסתפק באמירות הללו, מן הסתם הייתי מקבל הסכמה רחבה מכל הקוראים את המאמר עד שלב זה אלא שלרוע המזל גם לי אישית היתה חוויה פוליטית משלי, גם אם זעירה בקנה מידה לאומי, מבחינתי היתה לה משמעות גדולה.

גם אני "זכיתי" להרגיש מה שמרגיש פוליטיקאי. גם אני חשתי על בשרי כיצד בבת אחת אנשים משנים את יחסם אליך ממש כאילו היית מצורע או גרוע מזה. פתאום הבנתי שיש כאן מעגל קסמים, הפוליטיקה נתפסת כדבר מזוהם, כמשהו לא ראוי ולא רצוי, הטובים (כמו מוקי בצר וכמו הרבה ישראלים ראויים אחרים) מתרחקים ממנה ובצדק, ומי נשאר? מי יוביל לבסוף את העגלה הזאת שנקראת ישראל? 

לפתע שמתי לב שיש רבים המדברים על "מנהיגות", ישנם בתי מדרש, מכינות קדם צבאיות, קורסים ל"מנהיגות" אבל התרגום לשפת האקטואליה לא הושלם- מנהיגות במאה העשרים ואחת בישראל פירושה ככל הנראה גם להיכנס לפוליטיקה, את העולם הפוליטי האמיתי לא מלמדים בבתי הספר למנהיגות, את אמנות האפשר, את המגבלות, את הדילים והעיסקאות ואיך בשם האלוקים לצאת מכל זה אדם ראוי- לא מלמדים.

כיצד יגיב ראש תוכנית מנהיגות ממוצע כאשר אחד מחניכיו הבולטים יודיע לו בהתרגשות שהוא החליט ללכת לפוליטיקה? האם הוא יעודד אותו?

כמה קל זה לקטר ולצקצק לטקבק או לפקפק כשאתה בבית, יושב לך תחת שמיכת פוך נעימה ומישהו אחר הוא מושא הלעג או הביקורת. כמה קל לכתוב את שם המשפחה של השר או הבכיר ומיד אחר כך להצמיד לו תואר מסויים שספק אם היית שמח שהיה מוצמד לך.

ואחרי הכל, כולנו בני אדם. גם הפוליטיקאי. ולאווירת הרעל והביקורת, להוצאה התקשורתית להורג בכיכר העיר יש מחירים כבדים מאוד שכולנו משלמים. פולטיקאי מפוחד הוא פולטיקאי לא אמין, לא מעמיק ולא מסוגל לחשיבת לעומק. הוא עסוק כל הזמן בלשרוד, בלהתבונן אחר גבו ולראות מה נאמר שם. כך כמעט אי אפשר לנהל שום דבר. ישנה תמונה מפורסמת של עדר כבשים ותחתיה הכיתוב : "או שתוביל, או שתובל או שלא תפריע". 

אלה הן האופציות גם מבחינתי, הפוליטקאים הישראלים הם לא פראיירים, הם לא תמימים והם נאלצים להתמחות בסוג של משחק שכלליו מורכבים עד למאוד. המחירים שהם משלמים על טעויות גם הם גבוהים מאוד (אולי הגבוהים ביותר). אני רוצה להאמין שהם ברובם אנשים טובים וערכיים באמת אני יודע שהם כולם אנשים אמיצים ומוכשרים מאוד . הם הולכים לאן שרוב רובם של האנשים לא מעיזים לחלום להגיע ומוכנים לסכן הרבה בדרך.

מגיע להם שניתן להם קצת קרדיט, מגיע להם שנהיה קטנוניים וביקורתיים טיפה פחות. זה יועיל להם ויועיל גם לנו. ואם יש לנו מה להגיד, אם זה בוער בנו בעוצמה כזאת עד שלא נוכל יותר לשבת בבית ולטקבק עוד, אנו מוזמנים לאזור אומץ ולעשות מעשה. מעשהו של סרן זיו שילון למשל הוא דוגמא טובה למעשה אמיץ וראוי בפני עצמו ללא קשר לנסיבות.

האדם צריך להחליט האם הוא מנהיג או שמא הוא מונהג. בכל אופן עדיף שלא יפריע.