גלות מצרים – מדוע ולמה

פרופסור יואל אליצור , כ"ב בטבת תשע"ז

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

שאלת השאלות בתפר שבין סוף ספר בראשית להתחלת ספר שמות היא – למה נגזרה על אבותינו גלות מרה במצרים.

כל התורה סובבת סביב הברית שה' כורת עם עמו ישראל ונותן לפניהם ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' והקללה והגלות אם לא תשמעו. משה נפרד מישראל בשירת האזינו שכל ענינה הוא עדות לישראל לדורותיו "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד", "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה".

ספרי הנביאים והכתובים מדגישים תמיד שהעמים ששסו ורדפו את ישראל בימי השופטים ובימי הנביאים היו כולם שבט אפו של הקב"ה שנשלחו לייסר את העם שבגד בבריתו. התורה גם הכינה אותנו היטב לקראת חשכת הגלות הארוכה והאיומה שאחרי התקופות המקראיות, הפיזור בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, החרפה של "ורדף אותם קול עלה נדף" "והיית לשמה למשל ושנינה", חוסר התקוה וטירוף הדעת "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", "והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה", כל הקללות הן תוצאה של הבגידה בברית - "עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' א-להיך".  מדוע אם כן נענשו בני יעקב בגלות?

ברית בין הבתרים ו"ידע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו' אינם תשובה לשאלה, כי לא עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא. הקב"ה הודיע לאברהם את העתיד כפי שמשה הודיע את העתיד "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". הוא גם לא קצב זמן מתי יקרה הדבר. בשביל הפילוסופים יש כאן בעיה תיאולוגית של ידיעה ובחירה, אבל לפי התורה ודרכי חשיבתה אין כאן כל קושי. הרעה תבוא אם העם יבחר ברע.

מדוע אם כן נענשו בני יעקב לעבוד את המצרים עבודת פרך ולראות בהשלכת בניהם אל היאור?

שמתי לב לדבר מעניין וחשוב שלא ראיתיו כתוב בדברי פרשנים ומחברים: האבות – אברהם יצחק ויעקב, וגם נשותיהם ואפילו עבדי הבית, מרבים להזכיר את ה' על כל צעד ושעל. האבות "קוראים בשם ה'" – ביטוי מיוחד לעבודת ה' של האבות. גם הסובבים אותם מושפעים מהם ומברכים אותם בשם ה'.

לעומתם בני יעקב (חוץ מיוסף!) – בשתיקה רועמת, ואפילו בעת משבר והרהורי חרטה. יש רק שלוש חריגות  ושלושתן ברגעים של פחד ושבירה.

נדגים את הדבר בציטוטים.

אברהם: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'", "הרימתי ידי אל ה' א-ל עליון קנה שמים וארץ", "כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה ...", "ויהי כאשר התעו אתי א-להים מבית אבי ...", "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", "ואשביעך בה' א-להי השמים וא-להי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", "ה' א-להי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי הוא ישלח מלאכו לפניך".

שרה אשת אברהם, כשהיא שמחה אומרת: "צחוק עשה לי א-להים" וכשהיא כועסת: "ישפט ה' ביני וביניך"

ה' אומר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

מלכי צדק מלך שלם מברך את אברהם: "ברוך אברם לא-ל עליון קנה שמים וארץ וברוך א-ל עליון אש מגן צריך בידך", ובני חת קוראים לו "נשיא א-להים".

הגר שפחת הבית: "אתה א-ל ראי". העבד שהולך למצוא אשה עומד על הבאר ומתפלל אל ה', וכשהוא פוגש את הנערה הטובה המשקה אותו ואת גמליו – "ויקד האיש וישתחו לה' ויאמר ברוך ה' א-להי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני". גם בשיחתו עם לבן ובתואל מזכיר הוא, וגם הם, את ה' פעמים אחדות.

יצחק: "ויעתר יצחק לה'", "כי עתה הרחיב ה' לנו", "ריח שדה אשר ברכו ה'", "ויתן לך הא-להים מטל השמים ...", "וא-ל ש-די יברך אתך ויפרך וירבך".

רבקה: "ותלך לדרש את ה'", "הנה שמעתי את אביך מדבר ... ואברככה לפני ה'",.

אבימלך ופיכל ליצחק: "ראו ראינו כי היה ה' עמך ... אתה עתה ברוך ה'".

יעקב: "כי הקרה ה' א-להיך לפני", "אין זה כי אם בית א-להים", "אם יהיה א-להים עמדי ... והיה ה' לי לא-להים", "ויצל א-להים את מקנה אביכן ויתן לי", "לולי א-להי אבי א-להי אברהם ופחד יצחק היה לי", "יצף ה' ביני ובינך", "מחנה א-להים זה". תפילה: "א-להי אבי אברהם וא-להי אבי יצחק ה' האמר לי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטנתי מכל החסדים ...".

קריאת שם: "כי ראיתי א-להים פנים אל פנים". לעשו: "הילדים אשר חנן א-להים את עבדך", "כי חנני א-להים וכי יש לי כל", ולבני ביתו: "ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לא-ל הענה אתיביום צרתי", "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש", "א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען", "הא-אלהים אשר התהלכו אבתי לפניו", "בך יברך ישראל לאמר ישמך א-להים כאפרים וכמנשה", "הנה אנכי מת והיה א-להים עמכם", "לישותך קויתי ה'", "מידי אביר יעקב".

רחל ולאה: "כי ראה ה' בעניי", "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", "הפעם אודה את ה'", "דנני א-להים וגם שמע בקולי", "נפתולי א-להים נפתלתי", "נתן א-להים שכרי", "זבדני א-להים אתי זבד טוב", "אסף א-להים את חרפתי", "יסף ה' לי בן אחר", "כל אשר אמר א-להים אליך עשה".

עכשיו הבה נשמע את דברי בני יעקב:

"לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו, אך בזאת נאות לכם ... ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו", "הכזונה יעשה את אחותנו", "המלך תמלך עלינו אם תמשל בנו", "הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו", "לא נכנו נפש", "אל תשפכו דם. השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו", "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא", "הילד איננו ואני אנה אני בא", "הכר נא הכתמת בנך הוא אם לא", "בא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך", "הבה נא אבא אליך", "מה הערבון אשר אתן לך", "תקח לה פן נהיה לבוז, הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה", "הוציאוה ותשרף!"

"לא אדני ועבדיך באו לשבר אכל. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים", "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען ...".

והנה מגיע רגע של צרה גדולה וחשבון נפש. כח עליון נרמז כאן אבל עדיין לא נזכר בשמו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת", "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש". רגע השבירה הוא במלון: "הושב כספי וגם הנה באמתחתי" – ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר "מה זאת עשה א-להים לנו". אבל זה כמעט נשאר אפיזודה. בהמשך שוב "אין להם א-להים", הם מספרים לאביהם את כל הקורות אותם, מוצאים את צרורות כספיהם ונבהלים, ראובן מציע: "את שני בני תמית", ויכוח נוסף עם אבא, יהודה מבטיח לערוב את יוסף, שוב מסכת של סיבוכים בבית יוסף, והכל בלי א-להים. רק ברגע השיא מבליח שם שמים לרגע – "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק, הא-להים מצא את עון עבדיך ...".

אבל שוב אין כאן חזרה למורשת האבות. מכאן וכמעט עד סוף הספר חוזרים האחים לשגרה. נאומו הנרגש והמרגש של יהודה אין בו שם שמים, גם פגישתם של בני המשפחה עם פרעה וגם חששותיהם מפני יוסף לאחר מות יעקב כולם בתוך האטמוספרה החילונית. רק בפנייה שהם שולחים ליוסף אנו מוצאים "ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך".

יוסף: יוסף התחיל את חייו בעולמם של אחיו. סיפורי חלומותיו בבית אביו וגם מסעו אל אחיו נטולי שם שמים. אבל מהרגע שבו מצא את עצמו בבור ונמכר לישמעאלים – רוח אחרת עמו. הכתוב מעיד עליו "ויהי ה' את יוסף", "וירא אדניו כי ה' אתו" – ואפשר לראות בלשון זו רמז לכך שמכאן ועד נשימתו האחרונה הוא משווה את ה' נגדו תמיד. הכתוב מדגיש כל הזמן שה' אתו וברכת ה' מלווה אותו, והוא מצידו מזכיר את שם ה' על כל דבר  קטן וגדול: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לא-להים", "הלא לא-להים פתרנים ספרו נא לי". פרעה אומר ליוסף: "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו".

יוסף אינו מתפתה לשמע דברי השבח האישיים ומשיב: "בלעדי! א-להים יענה את שלום פרעה", וממשיך: "את אשר הא-להים עשה הגיד לפרעה", ומדגיש שוב: "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר הא-להים עשה הראה את פרעה". פרעה נכנס לאווירה: "הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו!". וליוסף ילד שני בנים ... "כי נשני א-להים ... כי הפרני א-להים ...". ומול האחים: "את הא-להים אני ירא", ושליחו מול האחים: "א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם", ולבנימין: "א-להים יחנך בני". ובהתודע יוסף אל אחיו: "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם ... וישלחני א-להים לפניכם" ... לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים", "כה אמר בנך יוסף שמני א-להים לאדון לכל מצרים". ובהמשך יוסף מול אביו: "בני הם אשר נתן לי א-להים בזה", ומול אחיו: "כי התחת א-להים אני", "א-להים חשבה לטבה". הגיע זמן הפרידה ויוסף מסיים: "וא-להים פקד יפקד אתכם", "פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמתי מזה".

בבואה להזכרת שם שמים היא הזכרת הארץ וירושתה. הבטחת הארץ וחזון ירושת הארץ עומדים במוקד חייהם ואמונתם של אברהם יצחק ויעקב. ברוב התגלויות ה' אליהם זהו הנושא העיקרי, ועל זה הם מדברים בעת מעבר הדורות. אברהם מזהיר את עבדו: "השמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' א-להי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם". יצחק מברך את יעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן א-להים לאברהם". יעקב מוסר ליוסף: "הנה אנכי מת והיה א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם, ויוסף נפרד מאחיו: "אנכי מת וא-להים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב".

ומה אצל האחים? אף לא מילה אחת. הם חיים בארץ כדבר המובן מאליו, הם מתמודדים מול אנשי שכם ומקנאים ביוסף וכמעט הורגים אותו, יהודה יורד מאת אחיו ומתערה בכנענים בעדולם, האחים מסתבכים הלוך ושוב עם יוסף המתנכר, ובכל עולמם אין שום הזכרה של הבטחת הארץ. אולי לא במקרה שומר יעקב את מורשת ירושת הארץ לדברי פרידתו מיוסף ומדלג עליה בצוואתו לשאר בניו. חנוך לנער על פי דרכו. יעקב חש שבשבילם די בהיבט האישי והמשפחתי: "קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי".

הכמעט-רצח של יוסף בידי אחיו, יחד עם הלב האטום - "וישבו לאכל לחם", "בהתחננו אלינו ולא שמענו", והאכזריות כלפי האב – "זאת מצאנו הכר נא", הם נקודת השיא של חיים מנותקים מא-ל ומחזון.

אי אפשר לתקן שבט ומשפחה שנמצאים במצב כזה אלא על ידי יסורים: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה". אילו השאיר הקב"ה את בני יעקב בארץ כנען כפי שהם, בלי ספק היתה התוכנית הא-לוהית שעליה דובר עם אברהם יצחק ויעקב הולכת לאבדון. האחים היו מתערים בכנענים ולא היה להם שום סיכוי להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש שיתברכו בו כל משפחות האדמה. חוקי הבריאה הם שרק האדם עצמו יכול וצריך לבחור בטוב ואין הקב"ה יכול לעשות זאת במקומו. רק מתוך תהומות עבדות מצרים אפשר היה להעלות את ישראל לדרגת "ויאמן העם" ו"נעשה ונשמע".

על אקטואליה לא אכתוב כאן, אשאיר אותה כחומר למחשבה.