חוויה קשה, כואבת ופוצעת

עפרה לקס , כ"ד בטבת תשע"ז

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: עצמי

עונת ימי ההרשמה לישיבות התיכוניות ולאולפנות החלה. המשמעות: סיורים במוסדות לימי הכרות, הגשת מסמכים, יום גיבוש, מבחנים, והופ לגזר דין.

מכאן העולם יתחלק לשלושה: הילד זכה  והתקבל, החיוך מתרחב והאגו מקבל ליטוף קטן, אפשרות שניה: הילד עבר לרשימת המתנה מורטת עצבים שאין לה תאריך יעד סופי, או... שהוא פשוט נדחה.

חווית הדחייה והכישלון היא חוויה קשה, כואבת ופוצעת. ומאות, אם לא אלפי תלמידים בחמ"ד חווים אותה מידי שנה.

נכון, שינויים מבורכים רבים הוכנסו בשנים האחרונות למערכת החינוך העל יסודית בחמ"ד. לא יהיה תלמיד שיישאר בלי מוסד לימוד, מקצועות הבחינות הצטמצמו, תאריכי מתן התשובות אוחדו ועוד.

עם כל זה, הקושי עדיין קיים. הישיבות והאולפנות האליטיסיטיות (לאוו דווקא על הסקלה הלימודית. יכול להיות שמדובר במוסדות מאוד 'תורניים', 'חברתיים' או סביבתיים' ) מתעקשים להיות מוסדות קטנים, רובם לא כלכליים אגב, וכאלה שמפנים גב להמוני בני נוער רכים בשנה.

ראוי לשאול את ראשי המוסדות האלה מדוע. או במילים חריפות יותר, איפה האחריות שלכם? עליתם על שיטה חינוכית טובה, אתם יודעים איך מצמיחים ילדים לבגרות אישיותית מדהימה? אז למה אתם מתעקשים להיות קטנים? למה רק כיתה או שתיים במחזור? למה לא להוסיף 30 תלמידים בכל מחזור? מה עם פתיחת כיתות קטנות או מב"ר?

נכון, תצטרכו להשקיע, לשנות, להפוך לפעמים את הקונספט על ראשו וזה קשה ולא פשוט. אבל מחנך אמיתי, הוא כזה שרוצה להשפיע את האמת והטוב על הכלל. אין הוא יכול לשקוט על שמריו ולהגיד: יש לי מתכון מנצח. אני את שלי עשיתי. יש לו אחריות על כלל ישראל, או כך לפחות אתם מחנכים במוסדות שלכם.

לא חכמה לקחת את המצויינים ולהזיז אותם עוד קצת. הישג גדול נמדד בדירבון הבינוניים , בבניית יכולת, במציאת מי ששואף קדימה ולהיות המנוע הדוחף שלו.

משרד החינוך כבר הבין את זה, ומתגמל את בתי הספר על קידום התלמידים ולא על הישגיהם. מתי יבינו את זה המוסדות הציונים דתיים המעולים?