בין פרעה לג'ון לוק

הרב ברוך אפרתי , כ"ט בטבת תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

יש להניח שפרעה היה אדם אינטליגנטי ממדרגה ראשונה. הוא קיבל חינוך של מלך מאביו ואמו, השתלם במקצוע ניהול הממלכה ברמה הפוליטית והערכית, ואכן עמד בהצלחה בראש אימפריה אדירת מימדים למשך שנים רבות.

לפיכך, יש להניח שפרעה הגיע בחכמתו להנחת היסוד הפשוטה של הפילוסוף המדיני ג' לוק-  ממלכה אינה יכולה להתבסס לאורך שנים על יסוד של עבדות והשפלת מעמד הפועלים.

אמנם לוק מאוחר לפרעה באלפי שנים, אך יש להניח שסברתו של לוק היתה קמאית בעולם המלכים אשר הכירו היטב את התנהלות ההמונים והממלכות.

העקרון הוא הגיוני ובסיסי- ממלכה חייבת לתת זכויות יסוד לכל העם, אחרת בסופו של יום, יגיע משבר גדול, משבר אשר יפיל את המשטר.

ואכן, כל מבנה פוליטי מבריאת העולם ועד היום, אשר לא דאג לרווחת כלל התושבים, קרס. כך פרס, רומא, האימפריה העותומאנית ואמריקה בימי טרום שחרור העבדים. לא תמיד היה מרד, אך תמיד הקריסה נגרמה בשל חוסר הסולידריות בקרב האזרחים ותחושת הכעס שלהם על חוסר השוויון מצד המעמד השליט. גם אם מלחמה הכריעה את הכף, הרי זה בשל חוסר עמוד השדרה הפנימי של העם, חוסר המטיבציה להלחם עבור המעמד השליט הרודה בחלשים.

על כן, תמוה כיצד פרעה אינו מבחין בקריסת מצרים המתחוללת לנגד עיניו. הקב"ה מחולל מכות אדירות במצרים, מעמד הפועלים מפסיק לעבוד, והמלך עומד בזוי לנגד עמו.

מדוע אם כן סירב פרעה בעיקשות לשלח את ישראל לקיים את דתם במדבר לכמה ימים ספורים? מה עמד בבסיס הסירוב שלו לשלח את ישראל לשלושה ימים בלבד?

ודאי, ד' הקשה את ליבו, כתיאור התוה"ק. אך מהו האופן בו ד' הקשה את ליבו?

יתכן שמדובר בנס בדרך הטבע, בדרך היצר הרע. לפעמים מלכים ומעמד הביניים מתאבנים. שנים של התעלמות ממעמד הפועלים וחוסר הכרה בו גורמים אט אט לאיבוד היכולת להשתנות לטובה. האדם מאבד יכולת את הבחירה בטוב, הוא פשוט 'שוכח את יוסף' את נקודת הרוח.

בחירת פרעה להיות רשע ואטום לצרכי האחרים, היא זו שנטלה ממנו את הבחירה החופשית שלו לצאת ממעגל הגאווה, היא נטלה את האפשרות לשנות כיוון ולקבל את דבר מלכו של עולם 'שלח את עמי ויעבדוני במדבר'. הוא בחר באטימות הלב במשך שנים, וד' לא מנע זאת בעדו. פרעה כבל עצמו באזיקי הטומאה וחוסר הרחמים- 'לי יאורי ואני עשיתיני'.

הלא פרעה יכל במחי יד להסיר מעל מדינתו את קללת ד'. הוא היה צריך רק לשלח את עם ישראל ממצרים, דהיינו להכיר בכך שיש מוסר בעולם הזה העומד ביסוד החומריות.

אך לשם כך, פרעה היה צריך להכיר קודם בעובדה שהוא עצמו אינו כל יכול. הוא היה צריך להיות בעל ענווה וגם בעל לב טוב לנתיניו, ענווה כלפי שמיא ולב טוב כלפי ארעא. הוא היה צריך להאמין שיש לעולם בורא, מגמה, סטנדרטים מוסריים העומדים מעל העושר והכבוד. וכנגזרת מכך שכל אדם נברא בצלם ויש לכבדו.

פרעה חלה במחלת המלכים והמעמד השליט. הוא חלה בחולי הגאווה, ואיבד את יסוד ההכרה בצלם האלהים שבאדם החלש, בעל המעמד השפל יותר. מסתבר שכאשר אתה שוקע בגאווה וכפירה, אט אט אתה נהיה חומרני, הנך מתעוור ואף שוכח את הדרך היעילה לנהל ממלכה.

ומשאין ענווה והכרה, אין גם בחירה חופשית אמיתית. ללא הכרה בהיות העבד בעל צלם אלהים אין לו את היכולת לשחרר את עבדיו. המכות החיצוניות שהכה ד' במצרים שברו את הממלכה, אשר הרקב הערכי והאמוני כבר אכל את יסודותיה.

אך זאת נזכור. מצרים אינה לבד. כל חברה -כולל האומה האלהית- עלולה ליפול לבור העיוורון, עלולה לתבוע בגאווה ובחוסר תשומת לב כלפי המעמד החלש העמל ביגיע כפיו ללחם, וכלפי הפוטנציאל האלוקי שבו.

תחילת קריסה לאומית תמיד נעוצה בכפירה במוסר ובד' נותן המוסר, בגאווה ובהתעלמות מן החלשים. לא בחוסר בטחון צבאי, לא בחוסר כלכלי, אלא דווקא ברפיון בעמוד השדרה של המוסר האלוקי המאגד באמת את החברה -'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'.

הדברים נכונים כפליים בעם ישראל, אשר בניגוד לעמים אחרים (מתוקנים), יסוד הזהות שלנו אינו רק חברה אזרחית מוסרית. אלא חיי קודש עליונים, תורה, נבואה ומקדש. לאלה נשואות עינינו. הדרך להרים נישאים אלו היא בעמל לימודי, ביישור המידות, ובענווה ורחמים כלפי הסובבים אותנו. כל זאת מקופל במצוות עשה של זכרון יציאת מצרים בכל יום.