תורם וניתרם

הרב אביע"ד סנדרס , כ"ט בטבת תשע"ז

הרב אביעד סנדרס
הרב אביעד סנדרס
צילום: נועם פיינר

בגמרא מופיע כמה פעמים הרעיון שאין לקבל צדקה מגויים (בבא בתרא, סנהדרין).

הגמרא מביאה כמה טעמים לרעיון זה- המרכזי שבהם הנו שהגויים שולטים עלינו ולכן אין להוסיף להם זכויות ובכך להאריך את השעבוד. על בסיס דבר זה פסק הרב פרום זצ״ל שבימינו שיש מדינה והתרומות עוזרות לביטחון המדינה אפשר לקבל סיוע בטחוני מגויים.

טעם נוסף שעולה בגמרא הנו משום בזיון, האחרונים (הבית שערים) בעקבות הט״ז מדייקים שטעם זה הנו טעם כלל אנושי ושייך להיותנו בני אדם, צדקה לא מקבלים בצורה מבזה, על פי גישה זו אם צדקה לא הייתה ניתנת בצורה מבזה היה אפשר לקחת אותה גם מגוי וכך אכן פסק - שכאשר יש מערכת של גבאות צדקה בה הצדקה ניתנת בצורה לא מבזה, ניתן גם להשתמש בצדקה של גוי.

אבל אולי יש עוד רובד לסוגיא שראוי לעמוד עליו. הגמרא מביעה חוסר נחת לא רק מהסכנה של לקיחת צדקה מגוי בשל ההשפעה שאולי תהיה לגוי על מקבל הצדקה, בעיה זו ניתן לפתור. אלא ישנה בעיה של קלות ״עשיית החסד עם האחר״.

יותר קל לתרום למי שרחוק ממך, למי שלא קרוב אליך. יותר קל להיות בעמדת הנותן לרחוק, אך את המצוקות שנמצאות בבית- בהן לא נוח לטפל, איתם לא נעים להתעסק.

קל מאוד לגויים לעשות חסד עם ישראל בגלות, אומה מושפלת ובזויה, על אותו משקל קל מאוד לעשות צדקה עם עניי עיר אחרת, לבוא ״לעיר פיתוח״ מבחוץ ולנסות ולעשות חסד תוך כדי ששומרים על יחסים מוגדרים, מי הנותן ומי המקבל.

אבל מאוד יכול להיות שבמידה מסוימת הדרך לתת צדקה, היא לתת אותה בפנים, במקום בו אתה מרגיש מספיק בנוח גם לקבל. צדקה במעגל הקרוב, בעניי עירך. מי שמסוגל להכיר בכך שגם באזור הנוחות שלו ממנו הוא מקבל, גם שם צריך לתת, גם הוא וביתו לא מושלמים וזקוקים להיתרם על ידי האחר, יכול לתת בלב שלם. כדי לתת באמת צריך להיות מוכן לקבל. הקבלה מאפשרת נתינה.

מי שרוצה לתרום בלי להיתרם, סופו של דבר שתרומתו תיתפס כעלבון. מי שרוצה רק לעצב ולא להתעצב, אף אחד לא יסכים לקבל את העיצובים שלו.

להבדיל אלף הבדלות מענייני גויים וישראל, נעבור לדבר על המדינה היהודית בה אנו חיים כיום. כשמדברים על ״תרומה למדינה״ עלינו לדעת שהמדינה גם תתרום לנו, גם תעצב אותנו. מי שרוצה לתרום לא יכול לתת בלי לצפות לקבל, זוהי נתינה שמוגדרת כבזיון וסופו של יום , אנשים לא אוהבים שמבזים אותם ומבקשים מהתורם שיפסיק לתרום.

והרי זהו משל ליחסים המורכבים של חלקים בציונות הדתית והציבוריות הישראלית. הרצון להיות רק בצד הנותן והסלידה מכל קבלה, מההכרה בכך שגם מחוץ לגבולות הציונות הדתית יש ערכיות וטוב ושיש לציונות הדתית מה ללמוד ומה לקבל, גורמת לכך שהמסרים הטובים שיש לציונות הדתית להוביל, נתפסים כפטרונות וזלזול. 

אמנם אין מקבלים צדקה מגויים, אבל כפי שראינו מתי שאנחנו עצמאיים ובטוחים, אדרבא- אפשר וראוי לקבל. חוסר היכולת לקבל פוגע ביכולת לתת, ההתבגרות כחברה היא הביטחון שאפשר לקבל ולכן לתת. שלא מוכנים לקבל לא באמת אפשר לתת וזה חבל- כי יש לנו כל כך הרבה לתת.