מהות מידת הענווה
מהות מידת הענווה

כתב שפינוזה בספר האתיקה (ד,נג-נד) שאף על פי שסבורים העולם שמידת הענווה טובה היא, מצד האמת היא מידה רעה משום שהיא התפעלות של הנפש, הנעצבת מפני חסרונותיה. לכן, לדעתו, אין לחכמים לנקוט בה. עם כל זאת ראוי להמשיך להדריך את ההמון הבער, הנמשך אחרי התאוות, להתנהג בענווה, כי זו הדרך הטובה כדי לגרום לו לקבל בהכנעה את דברי החכמים. מצד שני הוא אף מגנה את הגאווה (שם, נה), המוגדרת אצלו כאי ידיעת האדם את מדרגתו האמתית.

דבריו מנוגדים בתכלית לדעת התורה, ששיבחה את אדון הנביאים בכך שהוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג).

מוכרחת להיות סיבה תיאולוגית מהותית להפרש הזה בין טמא לטהור, הנעוצה בהשקפת העולם הכוללת של בעל האתיקה. נראה לומר שפסילתה של הענווה על ידו מקורה באי-קבלתו את הנבדלות הא-להית, את הטרנסצנדנטיות של הבורא. מאחר והא-להות לשיטתו אינה אלא הטבע, הרי שהאדם הינו בסופו של דבר א-להי בעצמו, כך שאין לו כלפי מי להתבטל, והענווה לפי זה אינה אלא חולשה. לעומת זה, יודעי ה', המכירים בנבדלותו המוחלטת של האינסוף ברוך-הוא מהעולם, מגיעים מתוך ידיעה זו לענווה מרוממת, הגורמת לדבקות מענגת באור שלמעלה מהכרתם.

מתוך כך מתיישבת תמיהה בספר מסילת ישרים לרמח"ל. בעוד שאת גנותה של הגאווה מברר רמח"ל כבר בשלבים הראשונים של תיקון המידות, בפרטי מידת הנקיות (פרק יא), שהיא מהמידות ההכרחיות כדי להוציא את האדם ידי חובתו להיות צדיק (תחילת פרק יג), הרי שהוא דוחה את ביאור מהות הענווה לשלבים מתקדמים הרבה יותר של עבודת המוסר, בפרקים כב וכג. סיבת הדבר היא שאי אפשר להגיע לענווה אמתית בלי השגת דרכי ה', הראויים להיות נלמדים רק אחרי קניית מידת החסידות. אם אני יודע את ה', ממילא מוכרח אני להתמלא בענווה אמתית כלפיו, שאינה רק דחיית הטיפשות שבגאווה, כי אם הכרה ברורה של מעמדו של האדם, שאין לו דבר מלבד מה שנתן בו הבורא.

על פי הדברים האלה מתבררת נטייתו של הרמב"ם בעניין הענווה מדרכו של אלפאראבי, שהוא בדרך כלל מכבד את תורת הנפש שלו. אלפאראבי סבור שכמו בכל המידות, ראוי גם בענווה ללכת בדרך האמצעית וללא קיצוניות. בעוד שכאשר נותן הרמב"ם הדרכה מעשית בהלכותיו (דעות ב,ג) בעניין הענווה, הוא מדריך דווקא לקיצוניות, דהיינו שפלות הרוח. זה ההפרש בין ישראל לעמים.

מתוך העלון "שבת בשבתו"